מוסרית, ליהודים נמאס להירצח
ההפגנות כנגד המלחמה נשענות על תפיסה לא מוסרית. אנו נלחמים בשם אהבת החיים כנגד זורעי המוות
הבעיה העיקרית עם הקריאות הללו היא דווקא בעיה מוסרית, שכן יש בהן עיוות גורף של עצם הנחות היסוד המוסריות.
א. אהבה עצמית
לכאורה, מה יותר מוסרי מקריאה להפסקת כל פעולות האיבה? אבל יש פעמים שהסימטריה המלאכותית והאמירות הגורפות משקפות בעצמן עיוות מוסרי, כשאינן מבחינות בין תוקף למותקף. היא בעייתית במיוחד כשהעורכים אותה הם בני העם המותקף עצמו. מצב שבו אדם עורך סימטריה בין דאגתו לעצמו ולמשפחתו כמותקף, לבין דאגתו למשפחת התוקף הוא לא טבעי, לא סביר וממילא גם חשוד במניעיו המוסריים. הדבר הטבעי ביותר, האוניברסאלי ביותר, הוא דווקא המציאות שבה 'אדם קרוב אצל עצמו'. מי שאצלו אין הדבר כך צריך לעורר שאלה האמנם מדובר בהומניזם, או שמא פשוט איבד את חושי הסולידריות הטבעית.
נוהגים לצטט אצלנו את המפתח המוסרי של 'ואהבת לרעך כמוך'. ואכן, זה 'כלל גדול בתורה', אלא שבדרך כלל נזכרות המלים 'ואהבת לרעך' ונשכח ה'כמוך'. כי הכלל שאותו הגדיר ר' עקיבא כיסוד כל התורה כולה, הוא שאהבת העצמי היא המודד ואבן-הבוחן גם לאהבת הזולת. כי מי שאין בו אהבת עצמו, כל מושג האהבה כנראה רעוע אצלו, וממילא גם אהבת זולת אמיתית לא תיתכן בו.
אני לא מתיימר למומחיות בתחום הזה, ומן המעט שקראתי גם לפי המשפט הבינלאומי יש היתר לפגיעה באוכלוסיה אזרחית כשהמלחמה מתקיימת מתוכה ולוחמי האויב משתמשים באזרחים לשם הגנתם. אבל אפילו היה המצב שונה צריך לומר בגלוי, ברוח קאמי, שכשמדובר בין בחירה בחיי בני (לא רק במובן המטאפורי, אלא גם בדאגה ממשית לבננו, המשרת בימים אלה בגיזרת עזה) לעקרונות המשפט הבינלאומי, הבחירה ברורה. יתר על כן: המוסר הטבעי, שלפיו ברור שאדם רשאי להגן על עצמו אם הוא מותקף (גם ממקום שיש בו אזרחים, קל-וחומר כשהאזרחים משמשים בכוונה מגן אנושי לתוקף) הוא שצריך לעצב את עקרונות המשפט, ולא המשפט את המוסר.
ב. מי התוקפן
גם כשמדובר במבקרים מחוץ, גם מבחינת מי שילדי ישראל אינם ילדיו והוא יכול להתבונן במצב במבט יותר 'אובייקטיבי', עדיין ההתייחסות למעשי ישראל כאל 'הטבח בעזה' משקפת עיוות מוסרי. כי בניגוד לעיוות שיוצר המבט התקשורתי השטחי, השאלה המוסרית העיקרית העומדת לפנינו אינה למי יש יותר קורבנות, אלא מי התוקפן (שכאמור, משתמש בציניות בחיי אזרחיו כמגן אנושי) ומי המגן.
בבליץ הגרמני על לונדון במלחמת העולם השנייה נהרגו פחות אנשים מאלו שנהרגו בהפצצות הבריטיות על כלל ערי גרמניה (יש המעריכים את המספר בקרוב לחצי מיליון). האם פירוש הדבר שצ'רצ'יל הוא פושע מלחמה, או שהגרמנים שילמו את מחיר התקפתם הנפשעת על העולם החופשי?
יתר על כן: בניגוד למצב שבין בריטניה וגרמניה, שבו עיקר המלחמה התנהל בין צבאות הלוחמים בגלוי, מלחמתו של החמאס מתנהלת כל הזמן מתחת למגן האזרחי. האם פירוש הדבר שמלבד המגבלות הייחודיות שישראל ממילא נוטלת על עצמה, היא לגמרי לא תוכל להילחם במלחמה הזו, או שאת האחריות לחיי האזרחים צריך להטיל גם כן על החמאס?
ג. מלחמת העולם השלישית
יש עוד נקודת דמיון חשובה בין מלחמת העולם השנייה למצבנו כיום. למי שעדיין לא שם לב, מלחמת העולם השלישית כבר כאן, גם אם טרם הוכרזה באופן רשמי (למעשה, היא הוכרזה בגלוי על-ידי הצד התוקף, ורק הצד המותקף מסרב להכיר בכך). זו מלחמה טוטאלית של עולם הג'יהאד האסלאמי כנגד העולם החופשי. זו לא מלחמה שעניינה העיקרי הוא עצמאות לאומית. אמנם, גם התנועה הלאומית הפלסטינית דחתה עד היום את כל ההזדמנויות שהוצעו לה (מהחלטת האו"ם בנובמבר 1947 ועד ועידת אנאפוליס 2008) להקמת מדינה עצמאית, אבל ארגון כמו חמאס עוד יותר עיקש מכך: הוא באמת מעוניין בהשלטת תפישה פאן-אסלאמית, ולא מדינת לאום פלסטינית, בהיותו זרוע של המאבק המבקש להשליט חליפות אסלאמית על כל המרחב שהיה אי-פעם בשליטה מוסלמית.
במאבק הזה, ישראל ממלאת כיום תפקיד של 'חזית קדמית' ראשונה, אבל אחת מני רבות, כפי שהיתה צ'כוסלובקיה לפני מלחמת העולם השנייה או פולין מייד בתחילתה (כמובן, עם יכולות מלחמה מרשימות יותר, ברוך השם).
לא רק שחמאס ודומיו אינם מסתפקים בשליטה בשטחים שנכבשו ב-67'. הם אפילו לא באמת מתעניינים בכך. הראייה, שויתרו על האפשרות לקדם חבל ארץ שלם שנפל בידיהם, ללא זכר להתיישבות יהודית, והעדיפו להשקיע את כל המשאבים והאנרגיות (וכפי שמסתבר, הן דווקא רבות) בהמשך זריעת המוות והאימה. כי מה שבאמת מעניין את הג'יהאדיסטים למיניהם זו החזרה בכח של התפארת המוסלמית שאבדה במאות האחרונות, במקום להבין שהיא אבדה בגלל הניוון שכפו על עצמם והיא יכולה לחזור רק בדרך התרבותית.
ולא, אין שום מתח בין האמירות האלה לבין השאיפה לשלום, כולל נכונות לויתורים משמעותיים וקשים למענו. אדרבה, השאיפה לשלום והנכונות למלחמה בג'יהאדיסטים נובעות שתיהן מאותו יצר של אהבת החיים. הנסיון היהודי ההיסטורי מוסיף ליסוד אהבת החיים עוד מימד משמעותי: דווקא בגלל אהבת החיים, ליהודים בני דורנו נמאס למלא את התפקיד שהועידה להם ההיסטוריה ב-2000 השנים האחרונות: תפקיד הקורבן הפאסיבי שיכול
כשחסן נסראללה ודומיו מדברים על 'קורי העכביש' הישראליים, הם אינם מביאים בחשבון את היסוד הזה. כי מתחת לנהנתנות הישראלית מפעמת הנחישות שלא להיות עוד קורבן פאסיבי. כשהפלסטינים ותומכיהם מדברים על נחישות שנולדה מתוך יאוש הכיבוש, כדאי שיזכרו שהיאוש היהודי מר וארוך הרבה יותר, וכך גם הנחישות הנובעת ממנו. אהבת החיים של היהודים עתידה לנצח את תרבות המוות האסלאמיסטית, בדיוק כפי שאהבת החיים של צ'רצ'יל והעם הבריטי התגברה על תרבות המוות הנאצית. העולם החופשי, הרואה עצמו כ'נאור', צריך לבחור ברגע הזה, מבלי ללקות בטשטוש מוסרי, לצד מי הוא מתייצב.
נ.ב. למען הסר ספק: אין בכל הנאמר כאן כדי לגיטימציה כלשהי לפגיעה בפלסטינים, או בכל אדם אחר, שאיננה חלק ישיר מהלחימה. כמובן שגם אין בה לגיטימציה כלשהי לפגיעה באנשי שמאל, קיצוניים ומקוממים ככל שיהיו, גם כשמילותיהם מטיפות שנאה שאיננה פחותה מזו שהם יוצאים כנגדה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם