האתגר של נתניהו: חזון של אחרי המלחמה
צוק איתן הוא מבצע צודק מאין כמוהו, אבל על מנהיגינו למצוא דרך ליצוק את תוצאותיו לחזון חיובי לעתיד, כדרכה של הציונות. אם ייכשלו, הכדור יעבור למגרש השמאל הציוני
"צוק איתן" כבר מזמן נרשם כמלחמת צדק שזוכה לקונצנזוס חובק כל. המתנגדים למבצע עשו הרבה רעש, אבל הם היו בבחינת היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. בקרב השמאל המתון מתנגדי המבצע נתפסים כמייצגים דעות שרבים כבר התנערו מהן.
לחשוב על היום שאחרי. ישיבת ממשלה צילום: אבשלום ששוני
לכן, רק לכאורה, נתניהו עומד במצב יחסית נוח. כי אם נתניהו באמת מוביל כאן מערכה אחראית ומחושבת, ולדעתי זה בדיוק מה שהוא עשה, אז הוא הראשון שיודע שהוא דווקא במצב לא נוח בכלל.
הדשדושים של הימים האחרונים סביב השאלה אם מפסיקים או ממשיכים נובעים מסיבה אחת: אין אופק מדיני. גרוע מכך, אין חזון אמיתי. אני לא מתכוון למס שפתיים של חזון כמו "נאום בר אילן", אלא לחזון אמיתי שפועם בליבו של מנהיג. חזון, אגב, לא חייב להיות של שלום, הוא יכול להיות של סיפוח, כמו שחלק מחברי הקבינט היו רוצים, אבל אפילו זה – אין.
במצב של מלחמה בו ההחלטות החשובות הן החלטות טקטיות בעלות השפעה על הדקות, שעות, ימים הקרובים, אולי אפילו שבועות, לא חייבים חזון. חייבים תושיה ורוח קרב וחוסן לאומי. את זה יש - וטוב שכך. אבל מה אחרי? האם נתניהו יצליח להיות גם המבוגר האחראי שידע לקחת את תוצאות הקרב הזה הלאה? האם הוא יצליח למסגר, לגייס ולתעל את "רוח הקרב" של הקבינט גם ל"רוח השלום"? האם יש לו מחסן חירום של תכניות יצירתיות למינוף המצב הזה ולהמרתו לתנופה מדינית? או שמא רוח הקרב תתמתן אט אט ותחזור להיות הנרגנות והעיסוק השגרתי בצדקת דרכנו לעומת דרכם?
פסימיות זו תכונה שיהודים לא יכולים להרשות לעצמם, אמרה פעם גולדה מאיר. אני יודע שלא באופנה לצטט אותה היום, אבל את המשפט הזה חייבים לחקוק על כל קירות המשכן בכנסת.
אני תומך במבצע "צוק איתן". זו מלחמה צודקת, גם כשמביאים בחשבון את המחיר שלה בחיי אדם. המחירים הכבדים שמשלמים משני הצדדים אינם רלוונטים לשאלה העקרונית של צדקת המבצע: צדק לא נמדד במחיר שלו. יש כאן מאבק עקרוני בין תפיסות עולם, וממאבקים כאלה ההיסטוריה נרקמת. הלוואי ולא היינו צריכים להילחם על תפיסת עולמנו, ועל היכולת ליישם אותה בבטחון בארצנו, אבל המציאות מורה אחרת, ומבחינה זו זוהי מלחמה מוסרית מאין כמוה.
אבל, וזה "אבל" חשוב, הטיעון הזה נכון כל עוד המבצע עצמו מהווה מנוף למהלך מדיני רחב יותר. אם המבצע מסתכם בעוד סבב דמים של "מכות בשכונה" – הוא יאבד את כל המטען הצודק והמוסרי שלו. ואת זה נתניהו וחבריו לקבינט צריכים לזכור. זה אתגר גדול: מן המנהיגים שלנו נדרשת היכולת להפוך קש לזהב – אך אם אין לכם את היצירתיות הנדרשת לעשות את זה, תפנו את הבמה.
הציונות היא חזון.
את ההתלבטות בנוגע להמשך המבצע צריך אפוא להבין על רקע היעדר החזון והמטרה המדינית. מבחינה טקטקית אין לי טענות, נתניהו מוביל כאן מערכה מחשובת ואחראית. אבל מבחינה אסטרטגית, מבחינה מדינית, נתניהו צריך לבחור לאן הוא הולך.
דווקא הצלחת המבצע, ונראה שלשם אנו הולכים, תעמיד אותו בצומת דרכים מורכב. אם נתניהו יפעל במלוא המרץ למנף את המבצע לתהליך מדיני יצירתי, דהיינו לצאת מן הנוסחה של "אבל הם לעומת אנחנו והרי לכם "צוק איתן" כהוכחה לצדקת דרכנו" ולאמץ נוסחה של "איך אנחנו לאור כל המורכבויות הללו הופכים את כל הקערה על פיה ומייצרים פה אפשרויות חדשות", הוא יזכה גם לגיבוי של השמאל הציוני שהולך לצבור כאן תאוצה. אם לא, יש מחנה שלם שהתעורר ומתכונן ליום הבחירות.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם