צוק איתן: עם חזק, הנהגה חלשה
"חמאס הוכה קשות, כנראה גם הורתע במידה משמעותית, אבל לרוב תושבי ישראל נשאר טעם רע מאוד בפה. הם באמת היו ראויים הפעם להרבה יותר"
על השולחן הקטן שלי היה מונח עיתון, שכבר החליף הרבה ידיים ועיניים מאז הבוקר. באחד העמודים הקדמיים נדפס טור לוחמני של חיים רמון – "הזדמנות שאסור להחמיץ". השר לשעבר קבע ש"אין דבר מסוכן יותר מהאשליה שהפסקת אש המלווה בהבטחות מדיניות כאלה ואחרות תביא לפירוז הרצועה. להפך: היא תביא לסיבוב נוסף בתוך פרק זמן קצר".
הזמנתי כוס קפה וחשבתי על דברים שרואים מכאן ולא רואים משם. זה אותו רמון שערב בחירות 2006 התברך בהצלחת ההתנתקות והנסיגה מלבנון, והמליץ בחום ליישם את המודל הזה גם ביו"ש. "נניח שתהיה מלחמה", אמר בזחיחות רמונית לארי שביט, "איזו מין מלחמה זו תהיה? צה"ל עם כל היכולות שלו מול 4,000־3,000 אנשי חמאס שמצוידים בלא כלום? אם הפלסטינים יוצרים עליי איזשהו איום אני כובש את הגדה המערבית ב־24 שעות" (הארץ, 24.3.06).
קיץ 2014 הוכיח שאי אפשר לכבוש ב־24 שעות שטח שננטש, אפילו לא ב־24 ימים. 4,000־3,000 אנשי חמאס שמצוידים במנהרות ובטילים בלבד יכולים להציק לנו מאוד. צה"ל הגדול אינו כל יכול. לפני 47 שנים הוא ניצח שלושה צבאות בשישה ימים, אבל זה היה נס תנ"כי, ונסים תנ"כיים אינם מתרחשים לפי הזמנה. הימין מתנהל באופן ילדותי כשהוא דורש ניצחונות בזק, השמאל נוהג ברשלנות פושעת כשהוא גורר אותנו להרפתקאות נסיגה בלתי הפיכות.
אף על פי כן, בכפוף לתנאי הפתיחה הקשים ולמצב הכללי, ציפינו הפעם להרבה יותר. חמאס אמנם חטף מכות נמרצות, ובמקרה הטוב התגלה כג'וק איתן מול צוק איתן, אך קברניטי המערכה בצד שלנו – נתניהו, יעלון וגנץ – התנהלו בכבדות ובחוסר חשק. כבר הרבה מלחמות לא נצפה פער כה רחב ומכאיב בין רוח העם לבין רוח מנהיגיו. העם נחוש, בטוח ביכולתנו לנצח, מוכן לשאת במחיר, ואילו ההנהגה נחושה פחות, תולה את יהבה בגורמי חוץ ומתקשה להסתיר את כיסופיה להפסקת אש בטרם הכרעה.
ביום שלישי ירדתי לדרום המותקף כדי להשתתף בפגישה עם קצין בכיר שצוטט אחר כך כמי שלכאורה מתח ביקורת על הססנות הדרג המדיני. להד"ם. הקצין רק אמר שבימים הקרובים יוכרע לאן פני המערכה, לסיום או להרחבה. הוא לא יצר רושם של בטן מלאה כלפי נתניהו או יעלון. הלוואי והיה יוצר רושם כזה. מטכ"ל 2014 מיישר קו מופתי עם הדרג המדיני הבכיר, וגם ההיפך. הדרג המדיני מיישר קו עם חוסר הרצון המוחצן של צמרת צה"ל למוטט את כנופיית מוחמד דף. באחד הימים הראשונים ללחימה הסביר קצין בכיר אחר לבכירי תקשורת שאם חמאס יתמוטט, נקבל משהו גרוע יותר.
כמובן, נתניהו יעלון וגנץ בקיאים יותר במתרחש מבעלי טורים כמוני. הם מודעים בפרוטרוט לאילוצים ביטחוניים ומדיניים כמוסים. יש דברים שהם מנועים מלהגיד להגנתם. ובכל זאת, התגלגלות המערכה בשלבים הראשונים והמתקדמים היא כבר עניין גלוי ושפיט. עכשיו ברור שהמתקפה הקרקעית הראשונית נעצרה בעודה באיבה. צה"ל נקלע למצב סטטי מסוכן בשולי הרצועה, רק בשוליים. הכוחות בשטח נחשפו ללוחמת גרילה קטלנית. אנרגיות צבאיות ולאומיות התבזבזו על "טעינת מצברי הלגיטימציה", כדברי יעלון במסיבת העיתונאים המדכדכת ביום שני.
מה קרה ליעלון? מה עובר על הגנרל בדימוס שבעשור הקודם ניצח על הדברת טרור המתאבדים? בלי ספק, עובר עליו משהו רע ומאכזב. כמו גנרלים אחרים בדימוס – ברק ושרון, למשל – אומץ לבו נטש אותו במעבר ממדי הזית לבגדים אזרחיים, מנעליים גבוהות לנעליים חצאיות. הוא נתקף חששות והיסוסים כשהאחריות המדינית לניהול המלחמה הוטלה על כתפיו, לא עוד על כתפי אחרים. שר הביטחון בממשלת נתניהו השלישית נגרר, לא יוזם. תעצומות הנפש מהפרק הצבאי בחייו התחלפו ברטוריקה אפרורית לנוכח פני האויב. שפת הגוף שלו משדרת רצון עז לחזור הביתה בשלום, ותו לא.
ללב מתגנב חשד שהבטחתו המוזרה לחסל את המנהרות בתוך "יומיים־שלושה", הייתה סוג של פתח מילוט מתוכנן היטב. קשה להאמין שהוא באמת חשב לפתור בעיה כה סבוכה בפחות מחצי שבוע. קשה עוד יותר להאמין שהצביע בעד הפסקת אש לפני שצה"ל הספיק לטפל במנהרה או שתיים. אחר כך התמסר לכל תעלול של הפסקת אש הומניטרית עד כדי יצירת ספק גדול אם הוא אכן האדם המתאים לכהן כעת כשר ביטחון. קבוצת תומכיו ומחבביו נחלה מפח נפש. זה בוגי?
"דרך ארוכה קצרה", הוא קרא לאוטוביוגרפיה שלו, אבל עכשיו הוא מעדיף דרך קצרה וארוכה. מבצע 'צוק איתן' יצא לדרך באיחור והתנהל בעצלתיים. מחבר הספר לא עמד ביעדים המבצעיים שהציב שם לקודמיו בתפקיד: "המעבר לסדר היום על ירי יומיומי של רקטות על יישובים סביב הרצועה – משדר חולשה. ההימנעות מפעולה צבאית בלתי נמנעת ברצועת עזה, הנכונות להסכים עם החמאס על 'רגיעה' באופן ובתנאים שישראל הסכימה – משדרים חולשה" (עמ' 231).
חבל, אבל מאחורי יעלון לא ניצב במלחמה הזאת רמטכ"ל שוחר הכרעה. רב אלוף בני גנץ הוא קצין מרשים, כריזמטי, חביב, רגיש, בקי ומקרין ביטחון, אך לא מסוג הקצינים שהובילו
הוא מאמין שצוק איתן ייצר סוג של הרתעה מצטברת, כפי שמלחמת לבנון השנייה הרתיעה את חיזבאללה, ודי לו בכך. בניגוד לשדרת האוגדונרים והמח"טים, ראש המטה הכללי מסתפק בהישג יחסי. שפתו מזכירה את הטרמינולוגיה של גל הירש מאינתיפאדת אל־אקצא וממלחמת לבנון. יש תחושה שהמילים הגבוהות נועדו לצורכי מיסוך. בישיבות הקבינט הוא מדבר על "תווך תת־קרקעי", "בעיית המנהור" או "מסד הרתעתי". המילה "ניצחון", אני חושד, פשטנית מדי לטעמו.
גם ראש הממשלה, מיותר כמעט לציין, לא יצר רושם של חתירה לניצחון. נתניהו נסחף עם מדיניות העצימות הנמוכה של הצמד יעלון־גנץ, ודחה את ההצעות הנבונות של נפתלי בנט, אשר הטיף כבר בתחילת המערכה לחיסול המנהרות. כך נגררנו לדשדוש הדמים ברצועת המנהרות. חמאס הוכה קשות, כנראה גם הורתע במידה משמעותית, אבל לרוב תושבי ישראל נשאר טעם רע מאוד בפה. הם באמת היו ראויים הפעם להרבה יותר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם