על האנשים הרבים שניצלו כאן בזכות ”צוק איתן“
כאבם של הנופלים מדיר שינה מעין כולנו, אבל באנו רק יכולים להביט על מה שחשפה לעינינו מלאכתם - ולדמיין תרחישים שהאימה יפה להם
היה משהו מיוחד באותו בוקר, טוב נו, בכל זאת, ראש השנה ראשון מאז שעברו לקיבוץ. יהלי התעורר ראשון ורץ מיד להעיר את אבי ורינת, ההורים היחידים שהוא מכיר ובמקרה גם גרים איתו.
מכאן הכל תיקתק בדיוק כמו בכל בוקר רק באופן קצת יותר חגיגי. רינת ואבי שותים קפה מהיר שלבוקר, היא שותה שחור, הוא שותה נמס, היא יורדת עליו בגלל זה, והכל בזמן שיהלי צופה בקטע האהוב עליו מתוך הסרט "מכוניות".
חיילי צה''ל על גבול הרצועה צילום: איי.אף.פי
24.9.2014, נחל עוז, 8:26, גן שושי
בגן המבוקש ביותר מתוך הגן היחיד בקיבוץ שררה התרגשות גדולה, הילדים שעמלו במשך מספר שבועות על ציורי צנצנות הדבש שלהם קיבלו סוף סוף את בקבוקי הדבש הקטנטנים אותם היו אמורים להעניק להוריהם בארוחת החג המשותפת שתוכננה לאותו ערב.
יהלי ניגש לארגז בהתלהבות ולקח בעיניים נוצצות את הצנצנת שלו שעוטרה בציור של כלב, שמש, אבא, אמא,כדורגל וחללית, כל מה שיהלי אוהב. הוא כבר לא יכל לחכות להעניק את זה לאבא, שיפתח את הצנצנת בקלות, כי הוא הכי חזק והיה בתותחנים, יכניס אצבע, ישים לו דבש על האף ויבטיח לו אופניים חדשים אם הוא רק יצליח להגיע עם הלשון לנקודה המתוקה הזו על החוטם.
24.9.2014, נחל עוז, 19:45 חדר אוכל
240 איש יושבים סביב שולחנות עגולים גדולים ומזייפים בלהט את שירי החג. יהלי יושב בין אבי לרינת וצווח בכל כוחו את מילות השירים עליהן עשו חזרות במשך שבועיים בניצוחה של שושי ובעזרתה האדיבה של עוזרת הגננת פרידה שיכולותיה על האורגנית סייעו לילדים להיצמד למנגינה.
אף אחד לא שמע אותם באים. אף אחד לא ידע שהם כאן.
25.9.2014, 10:00 בבוקר, חצר חדר האוכל.
נחל עוז הפך לנהר דמים. עשרות שקיות שחורות, קטנות, גדולות, בינוניות, החלו להצטבר ליד חדר האוכל, כוחות הביטחון הרבים באזור היו עסוקים
ראש הממשלה הכריז על יום אבל לאומי ועל צדקת דרכינו ואילו פרשני הטלוויזיה תקפו במילים חריפות ואמרו כי אסור היה לסיים את מבצע "צוק איתן" ללא השמדה טוטאלית של המנהרות ואולי אף מיטוט שלטון חדש.
25.9.2014, 18:00, נחל עוז, בית עלמין מאולתר
232, מאתיים שלושים ושתיים, 200, שלושים, ו-2. הלוויות, אבי, שניצל לצערו, מחכה לתורו, וביד מגובסת, קורא קדיש. על רינת שנהרגה בצרור היריות הראשון. ועל יהלי, שלא שרד את השני.
2.8.2014, מקור ראשון, טור
ימים לא פשוטים עוברים על העם היושב בציון, ימים של אבדן, של אלמנות, של אמהות, אבות, בנות ובנים המבכים את לכתו של היקר מכל. מסביון, מתל אביב, מירושלים, באר שבע, מכל מקום, ללא יוצא מהכלל, הולכים מאיתנו היוצאים מן הכלל. המסתערים. זהו מחיר כבד. מעורר ספקות. אך אין אנו יכולים לשפוט אותו באמת, שכן המחיר, נורא ופוצע ככל שיהיה, הוא זה הגלוי לעין, את המחיר המתחבא מאחורי הימים שהיו באים אילולא שילמנו את המחיר הנוכחי, אין אנו יכולים לדעת בוודאות. אנו רק יכולים להביט על מה שחשפה לעינינו מלאכתם של הנופלים ולדמיין תרחישים שהאימה יפה להם. ניתן רק לשער כמה ילדים, משפחות, יישובים, ניצלו בזכות המבצע הזה. ואת זה, אסור לנו לשכוח.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם