קם אדם בבוקר ומוכרח להיות עם
מבצע 'צוק איתן' הכריע חד צדדית את הוויכוח הלוהט ביותר שבו קרועה החברה הישראלית, הוויכוח על הזהות. זה לא כל כך קל
מבצע 'צוק איתן' יוצר בשמאל מצוקה תודעתית. שערי עזה שעדיין לא נעקרו מחוללים דיסוננס קוגנטיבי. כי המערב החילוני-ליברלי בנוי על שלושה ערכי ליבה: אוניברסליזם, רציונליזם ואינדיווידואליזם.
"אדם נשאר אדם, אל תקרא לי עם", שר פעם שלום חנוך, וביטא את האמונה כי המכנה המשותף האוניברסלי שלנו כבני אדם חזק יותר מכל זהות לאומית או אתנית. הרציונליזם מאמין שאם נגדיר את הגבולות ונפעל בצורה שקולה ומחושבת מבלי לפגוע בזולת – כל פרט ירוויח יותר. כך ב'עושר האומות' שכונן את התפיסה הקפיטליסטית, וכך בפילוסופיה הפוליטית המערבית שמגדירה את האסור והמותר במשחקי הכוחות בדמוקרטיה. האינדיווידואליזם גורס שלכל איש יש שם, וגם זכויות והגנות וחופש ביטוי וחופש עיסוק וחופש להיות מי שבא לו, איך שבא לו, איפה שבא לו ומתי שבא לו.
מול זה בא חמאס ומבקש לעקור את הכול: הוא כופר באוניברסליזם ולא מוכן להכיר בישראלים כאזרחי העולם. מבחינתו כולם כופרים וכובשים. הוא מתעלם מהיסוד הרציונלי הדוגל בחיים ומנהל את הלחימה בצורה שאין בה שום היגיון מערבי של שאיפה להישרדות ולשגשוג. וכמובן, הוא מתכחש לאינדיווידואליזם, מוציא להורג את מתנגדיו ופוגע קשות בזכויות האדם של נתיניו.
הוויכוח האינסופי על הזהות היהודית התנהל אצלנו עד כה בפוליטיקה, באקדמיה בתקשורת ובתרבות. כך למשל לשמאל קשה מאד לאכול את 'חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי', כי החוק הזה מציף חזק את הזהות הלאומית-פרטיקולרית שלנו. הוא מזכיר לנו שגם אחרי הניצחון בגביע אירופה בכדורסל וההיי-טק והאקזיטים וההופעות של ריהאנה והרולינג סטונס בירקון – אנחנו שונים.
וכך, במשך שנים התווכחנו ורבנו והתדיינו ודיסקסנו, אבל מה שקרה ב'צוק איתן' זה שהמציאות באה והכריעה חד-צדדית בוויכוח הגדול. זה לא נעשה בדיון, לא בהסברה, לא בשכנוע, אלא בצורה אלימה וכוחנית וחד-משמעית. נחשול הדם והמוות
איך מתמודד השמאל הליברלי עם הדיסוננס הקשה הזה? נראה שנוצרים פה שלושה תתי-זרמים: במפלגות השמאל המתון כמו 'יש עתיד' ו'קדימה' האסימון מתנדנד, אבל מצליחים להרגיש שיש בסיפור הזה 'טובים ורעים' ולכן מצדיקים את המשך הלחימה. זוהי קפיצת מדרגה מאוד לא פשוטה מבחינתם, כי בשמאל העולמי התפיסה היא שאין 'אנשים רעים' אלא רק 'אנשים שרע להם'. הרוע נתפס לא כתוצאה של בחירה אלא כתוצאה של קיפוח והזנחה (או כיבוש כמובן). לאור זאת המהלך שאליו הם נדרשים, שכולל ניתוק מסוים מאשליית 'אנחנו אזרחי העולם', הוא מהלך משמעותי וראוי לציון.
שמאלה לקבוצה הזו ישנה קבוצה לא מאוד גדולה, שפשוט איבדה את חוש השיפוט. אין לה אמת או ערך והיא מתעקשת לאחוז ברלטביזם מוחלט. הלב שלה אומר שאצלנו יש ילדים מסכנים אבל גם בצד השני יש ילדים מסכנים. ההזדהות הפוסט-מודרנית האוטומטית היא עם מי שהמסכנות שלו בולטת יותר ומצטלמת יותר. אין לה הצעה אינטליגנטית לפתרון ומה שהיא יודעת לעשות זה לצייץ "Free gaza". הקבוצה השלישית היא זו של השמאל הסופני. הסתירות הבלתי נסבלות פיתחו אצלה את תסמונת הקורבן: שלילה עצמית אוטומטית והפנמת המסר של הצד הפוגע.
לא מדובר פה בדיון תאורטי או אקדמי, כי לערעור תמונת המציאות של האליטות בישראל יש השלכה ישירה על דיני הלחימה הבינלאומיים ועל הקושי של ישראל להגן על עצמה בלחימה מול טרור. הדין הבינלאומי, שנכתב בעקבות מוראות מלחמת העולם השנייה, נועד במקור להקפיא מצב במלחמה בין מדינות. למנוע אפשרות שמדינה אחת תשנה את שטחה או את מעמדה הבינלאומי כתוצאה מפעולה אלימה. הואיל והדין הזה נכתב במערב ועבור המערב, הוא מלא כללים והגדרות והבחנות שעיקריהם מוכרים כמעט לכולם. נדמה היום שכמעט כל בר-בי-רב בקי במושגי היסוד של הפרוטוקול הנוסף לאמנת ז'נבה: בלתי מעורבים, פגיעה אגבית, מטרות צבאיות, מידתיות ועוד.
אז למה זה לא עובד? למה כל כך קשה להילחם ולנצח היום? כי המערב כל הזמן עסוק בהגדרות ובתיחומים, אבל התרבות הערבית-מזרחית שנלחמת מולו בטרור לא מתיישרת לפי הכללים וההגדרות הללו. דוגמה: טַבָּח צבאי בצה"ל הוא חייל לכל דבר ועניין. הוא מגויס שלישותית, לובש מדים ומצוּוָת ליחידה מוגדרת. וכן, הוא יכול להיות גם אישה. לאור זאת, על פי הדין הבינלאומי הטבח שלנו הוא מטרה לגיטימית בקרב.
עכשיו בואו נשווה אותו לאבו-ג'יהאד שחי בשג'עיה ומחביא משגר רקטות במחסן שבחצר. אחרי שהוא יורה טיל לכיוון ישראל הוא חוזר הביתה ואשתו מגישה לו ארוחת צהרים. מה המעמד של האישה? האם היא לוחמת או 'אזרחית לא מעורבת'? מה ההבדל
הלחימה מול ארגוני הטרור יוצרת בעיה מתודולוגית עצומה שהמערב עוד לא יודע איך לאכול ולהכיל. אז מה עושים? רוב האליטות בישראל מרגישות היום שיש להן לגיטימציה להכרעה מוסרית שאינה תלויה בחוק; שאינטואיטיבית לא יעלה על הדעת שמחבלים יירו עלינו מתוך שכונות אזרחיות ולא נוכל להגיב ולהתגונן.
אבל המשפטנים הפורמליסטים ופעילי השמאל הקיצוני נקלעים לחוסר אונים. כי אם רוצים לקיים את הדין הבינלאומי ברמת כשרות למהדרין, התוצאה היא שיתוק. החוק הבינלאומי האנכרוניסטי בתצורתו הפורמלית היבשה לא מאפשר תזוזה. יש אלטרנטיבות, אבל הן מחייבות ללכת אל מעבר לשיח האוניברסלי, וללמוד משהו ממוסר המלחמה של היהדות. בהזדמנות אחרת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם