החייל השבוי לא ישנה את תמונת המערכה

בתגובתו המאופקת לחטיפת הקצין מתקן נתניהו משהו שהתקלקל בעיסקת שליט, ומציב יעד בר-השגה: מכה לחמאס ושקט זמני

הלל גרשוני | 3/8/2014 0:39 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר RSS
דבריו של נתניהו במסיבת העיתונאים במוצאי שבת היו ראויים לציון בעיקר בכך שלא כללו אמירות דרמטיות כלשהן, ובעיקר בכך שלא פתח את דבריו בהתייחסות לסג"מ הדר גולדין, לאור העובדה שמשפחתו העבירה הצהרה נרגשת לתקשורת זמן קצר לפני כן. ובעיניי, טוב שכך נהג ראש הממשלה.

דבריו של בוגי יעלון במסרון ששלח לדני דיין, "למדתי לנווט לפי מצפן ולא לפי שבשבת הרוחות", חלים גם על נתניהו: אף אירוע במהלך המבצע, גם כאשר הייתה ציפייה ציבורית עזה לתגובה משמעותית, לא שינה את מהלכו באופן ניכר; לא לאחר אף יום דמים ולא לאחר חטיפתו של סג"מ הדר גולדין.

חטיפת חייל, עלינו ללמוד ולהפנים, ובעיקר להעביר לאויבינו, אינה אירוע שאמור לשנות את המציאות - לא בפאניקה של שחרור אלף מחבלים, פארסה שחתום עליה ראש ממשלתנו עצמו, ולא בשינוי מהותי של אסטרטגיית הלחימה. זה כואב, ולבנו יוצא אל המשפחה, אך מעבר לכך שצה"ל מחויב לפעול ככל יכולתו להשיב את גולדין, יש להישמר מהפיכת האירוע הזה לנקודה ארכימדית.

 
באדיבות המשפחה
המלחמה להשיבו לא תשנה את המערכה כולה. קצין גבעתי, הדר גולדין באדיבות המשפחה
על דבקותו במטרה ראוי אם כן נתניהו לשבח; ואולם זו עצמה הבעיה המרכזית שלו - עצם הגדרת מטרת המבצע. "השבת השקט", הגדיר זאת נתניהו מתחילת המבצע ועד היום. והפעולה הקרקעית - לסיכול "איום המנהרות". ואולם המטרות הללו בעייתיות, כל אחת בצורה שונה: מה זה בעצם "השבת השקט"? לכמה זמן? יום? שבוע? שנה? ומה נחשב שקט? פצמ"ר פעם בחודש, זה שקט? רקטה פעם בחודשיים? ומה תעשה עם עזה ביום שאחרי? איך תמנע התעצמות מחודשת לקראת העימות הבא, תוך למידה של חמאס מטעויותיו במבצע הנוכחי ופיתוח אמצעים שיתגברו על פעולות צה"ל?

הרצועה לא תפורז
בעניין קריטי זה של פירוז, אמר נתניהו כי ינסה לערב בכך את הקהילה הבינלאומית, בניסיון לקשור בין שיקום עזה לפירוזה. אבל זו אחיזת עיניים: אם ישראל לא יכולה לדאוג בעצמה לפירוזה של הרצועה, איזה כוח בינלאומי יוכל לדאוג לכך? האם אפשר לדמיין כוח של האו"ם או של נאט"ו שיחרף את נפשו בפיקוח על מחבלי החמאס, פיקוח שישראל אינה מעוניינת לעשות בעצמה?

רצועת עזה מעמידה את ישראל בפני דילמה בלתי אפשרית כמעט: ניתן לפרז את הרצועה רק אם צה"ל עצמו ייכנס במלוא כוחו, יכבוש אותה ויקים בה ממשל צבאי. משימה זו אפשרית לביצוע, אך ספק אם היא תזכה לתמיכת הציבור לאורך זמן, בהינתן כמות הנפגעים הרבה שהדבר יגרור בהכרח, יחד עם שליטה על מיליון וחצי ערבים נוספים, דבר שיגרום כאב ראש ציבורי, משפטי ובינלאומי.

סעיף של האפשרות הזו - כיבוש הרצועה ומסירת השלטון בה לאש"ף - יסיר אולי את כאב הראש האמור, אבל יגביר את החשש שהפירוז, אם יהיה, יהיה זמני בלבד, ושאש"ף שוב ייפול, או יחליט דווקא לנצל את השטח שקיבל במתנה כאמצעי לחץ צבאי על ישראל; זאת מעבר לכך שמצב דברים שכזה יוכל לגלגל לחץ לתת לאבו מאזן את המפתחות גם בשטחי יהודה ושומרון - וכל זה לאחר שכבשנו את הרצועה בדם חיילינו.

מסיבה זו כנראה בחר נתניהו באופציה הנוחה מכולן, 
והיא המשך המצב הקיים, תוך תקווה להשגת כמה שנות שקט בחסות ההרתעה שהשיג המבצע.

ועדיין יש לחזור על הראשונות: מטרה של "חיסול המנהרות" היא טקטית ולא אסטרטגית. מטרה של "השבת השקט" היא אסטרטגית אבל ריקה. מה צריכה להיות המטרה? לפי הדרך שהולך בה נתניהו, היה ראוי להגדיר את המטרה בצורה ברורה יותר: ענישה של חמאס על מהלכיו הקודמים, במטרה ליצור הרתעה ממהלכים בעתיד.

כיון שכל מהותו של חמאס הוא מלחמה בישראל, ברור שהדבר לא ימנע את הסיבוב הבא, אלא רק ידחה אותו עד שחמאס ישתכנע שהוא התעצם מספיק ופיתח מספיק שיטות כדי לספוג את המכה מצה"ל בפעם הבאה.

ופירוז הרצועה? דבר זה יישאר כמילים ריקות, אולי כדרך למנוע את הסרת המצור כל זמן שחמאס בשלטון, אם ישראל תצליח לעמוד בלחצים הבינלאומיים ולא להיכנע למראית עין של פיקוח שאין מאחוריו ולא כלום.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

הלל גרשוני

צילום:

חוקר תלמוד, נשוי ואב לשלוש בנות, בעל הבלוג "בלוגרשוני"

לכל הטורים של הלל גרשוני

פייסבוק