הבן והאחים נפלו, הנכד נפצע: בת שבע עדיין מאמינה
אמו של דרור ויינברג, שנפל בחברון ושבנו נפצע בעזה, מסרבת להיות "איוב": "אי אפשר להיות אגואיסט. זה חוסר התחשבות לשקוע במיטה"
כשקיבלה ביום שלישי לפני שבועיים וחצי, בעיצומו של מבצע "צוק איתן", שיחת טלפון שעסקה בנכדה החייל, לבה החסיר פעימה. “אמא, יואב נפצע. הוא כאן לידי בבית החולים“, בישרה לה בתה שלומית הרלב, מיילדת בבית החולים סורוקה.
בבת אחת עלו וצפו מול עיניה של הופרט כל יקיריה שנקטפו בדמי ימיהם - שני אחיה שמעון ושלמה קניגסבוך, שנפלו במלחמת ששת הימים, אחיה יוסי, שנפטר מדום לב באמצע אירוע משפחתי, בנה אל“מ דרור וינברג, שנהרג באינתיפאדה השנייה, ובנה שי, שנכנע למחלת הסרטן זמן קצר אחר כך.
יואב בן ה־26 הוא בנו של דרור. כמו אביו גם הוא לוחם ביחידה מובחרת. הוא נפצע ברגליו במהלך הלחימה בעזה, ופציעתו הוגדרה קלה עד בינונית. לאחר שנותח שוחרר לביתו, ועתה הוא עומד בפני שיקום. “כששמעתי שהוא נפצע“, אומרת הופרט, “אמרתי לעצמי: הלוואי שיהיה פצוע קל ולא יסבול. מה שעבר לי בראש זה שיבריא כמה שיותר מהר, ושיוכל בסוף לתפקד כרגיל. במהלך השנים היו לי מחשבות - הלוואי שדרור היה נפצע ולא היה נהרג. גם לגבי האחים שלי תמיד חשבתי שלא אכפת לי אם הם היו חוזרים קטועי אברים, פצועים קשה - אבל לפחות בחיים. היום אני רואה מקרוב שפציעה היא לא דבר קל. ולמרות זאת, מובן שזה עדיף“.
עם זאת, היא מבהירה, התחושה עדיין קשה מאוד. “מצד אחד כולם אומרים ‘יופי, העיקר שיואב יצא מעזה‘. אבל אני יודעת שהוא היה יכול גם לצאת בריא ושלם על שתי רגליו. ועכשיו הוא פצוע, ויצטרך לעבור שיקום ארוך. הייתי רוצה לראות אותו בריא, עם הרגשה שעשה ותרם, ולא לראות אותו שוכב בבית חולים עם מתכות וברזלים ברגל. זה לא תענוג גדול לסבתא, לראות ככה את הנכד שלה“.
למרות שרשרת הטרגדיות שפקדה אותה, הופרט לא מוכנה לראות את עצמה כאיוב מודרני. “השכול לא נדבק אליי. אני יכולה להגיד לך שהמצב קשה ועצוב, ואת הולכת עם מועקה בלב. כל חייל שנופל מחזיר אותך אחורנית ואת חושבת על ההורים והאחים והאחיות, ומרגישה שאת מתאבלת איתם. עברתי את זה ואני יודעת מה הן מרגישות. יש משפחות שמחכות שידפקו אצלן בדלת. אני לא חייתי בחרדות שידפקו לי בדלת, והנה זה קרה. וכשאני קמה בבוקר ושומעת בטלוויזיה: שלושה חיילים הרוגים, חמישה חיילים הרוגים - זו הרגשה של אסון. נכון, קרו לי אסונות, אסונות גדולים, אבל בחרתי לראות את הטוב שבחיים“.
את אישה מאמינה. יש לך שאלות כמו “למה זה מגיע לי“?
“השאלה היא לא למה זה מגיע לי, אלא האם אני צריכה לעבור את כל מלחמות ישראל - ממלחמת ששת הימים שבה איבדתי את שני אחיי, דרך הדאגה לדרור במלחמת לבנון הראשונה ובאינתיפאדה השנייה שהוא נהרג בה, ועכשיו עם יואב - השאלה שאני שואלת היא לא למה דווקא אני, אלא האם אפשר לדלג על משהו“.
והשאלה הזאת מביאה אותך לכדי כעס על אלוהים?
“אין בי כעס כלפיי שמיים. כשדרור נהרג כעסתי על אמא שלי, שכבר לא הייתה בחיים, כי היא לא שמרה על דרור. כעסתי על כך שהיא נתנה לי לעבור שכול כמו שהיא עברה. זה היה הכעס הראשוני שלי. עם הזמן הבנתי שאי אפשר לכעוס על אמא. היום אני מבקשת מדרור בכל פעולה, מבצע או מלחמה שיעזור לשמור מלמעלה על חיילי ישראל“.
גם הפעם ביקשה מדרור שישמור על חיילי צה“ל, ובכללם על יואב - בנו, נכדה. “אני מרגישה שדרור שמר עליו. היה ליואב נס גדול שהוא יצא מהאירוע הזה בחיים. אמנם אבא שלו לא נמצא כאן איתנו כדי לעזור לו, אבל אני בטוחה שהוא עשה את ההשתדלות שלו מלמעלה“.
הופרט, בת 72, נולדה בירושלים למרדכי וטניה קניגסבוך. כשהייתה בת שבוע עברה עם משפחתה לכפר־סבא, ובה היא מתגוררת עד היום. הוריה עלו לארץ מגרמניה במסגרת עליית הנוער, לאחר שהנאצים תפסו את השלטון. לימים נודע להורים שאיבדו את כל בני משפחתם בשואה.
לבני הזוג קניגסבוך נולדו חמישה ילדים - שמעון, בת־שבע, שלמה, דבורה ויוסי. מרדכי קניגסבוך ניהל את בית הספר הממ“ד בר־אילן בכפר־סבא. בגיל מבוגר יחסית הלך ללמוד כימיה באוניברסיטת בר־אילן, השלים דוקטורט והחל ללמד באוניברסיטה. שגרת חייה של המשפחה, שעברה לגור בשיכון המרצים הסמוך לאוניברסיטה, הופרה במלחמת ששת הימים, כששני הבנים הגדולים גויסו.
שמעון, אז בן 28, חזר אז עם רעייתו שבהיריון ושני בניו משליחות של הסוכנות היהודית בברזיל. הוא נקרא לשירות מילואים בשריון. שלמה, בן 20, סיים את שירותו הסדיר בשריון והחל את שירות הקבע כמפקד פלוגה. ביום השלישי למלחמת ששת הימים שוחררה ירושלים. הופרט מספרת שכאשר חוקר הספרות פרופ‘ ברוך קורצוויל דפק על דלתם עם שתי כוסיות ויסקי כדי לשתות ‘לחיים‘ לכבוד שחרור ירושלים, אביה ענה לו: “כל זמן שהבנים שלי לא חזרו מהמלחמה, אני לא חוגג“.
והם לא חזרו. ימים ספורים לאחר ביקורו של קורצוויל דפקו נציגי הצבא על דלת בית משפחת קניגסבוך והודיעו על נפילתו של הבן הבכור, שמעון, במשלט על הגלבוע. בטרם חלפו 24 שעות מהבשורה הקשה הגיעו שוב נציגי הצבא, והודיעו להורים גם על נפילת בנם הצעיר, שלומיק.
שני האחים נקברו קבורת ארעי. שמעון נטמן בנהריה, שלומיק בקיבוץ בארי. חג השבועות חל יומיים לאחר קבלת הבשורות הטרגיות, ורק יומיים ניתנו למשפחה להתאבל על מות הבנים. מהשבעה הקצרצרה הם קמו ישר אל החג. רק שנה לאחר מכן נערכה לשני האחים הלוויה משותפת בבית העלמין בכפר־סבא.
באותה עת בת־שבע כבר הייתה נשואה לאוריאל וינברג ואם לשני ילדים (לימים נולדה לה בת נוספת, שלומית). מיד אחרי השבעה ביקשה ממנה אמה לשוב לביתה כדי “לגדל את הילדים“. בת־שבע נענתה לבקשת אמה, אבל לא חדלה מלבכות. דרור, בנה הבכור, רק בן שנתיים וחצי, לא היה מסוגל לסבול עוד את הבכי, ויום אחד אמר לה: “אני אקח את התמונות של שלמה ושמוליק, ועם פטיש גדול אני אשבור את הזכוכית, ואז הם יצאו מהתמונה ואת תפסיקי לבכות“.
דרור לא שבר את התמונה, אבל אמו חדלה מבכייה. “הבנתי שאי אפשר לחנך ככה ילדים“, היא אומרת. אביה, שלא גילח את זקן האבלות שלו מאז מות בניו, נפטר משברון לב בגיל 59, ארבע שנים לאחר נפילתם. מאז האסון המשפחה מעולם לא שבה לחיי שגרה.
“זה לא היה בית עצוב, אבל זה היה בית בלי חיים“, אומרת הופרט. ואז הגיעה המכה השלישית. יוסי, אחיה של הופרט, מנהל בנק, נפטר בעיצומה של חגיגת בר המצווה של בנו, והוא בן 36 בלבד. “אי אפשר לתאר את הכאב והצער. יוסי היה אחי הקטן, היחיד שנותר לי אחרי ששני אחיי הגדולים נהרגו. הייתי מחוברת אליו, והוא דאג לי. הוא היה מתקשר בכל יום או יומיים לשאול מה שלומי, לראות אם אני צריכה משהו. הוא ידע שיש לו בית אצלי, ואני ידעתי שיש לי על מי לסמוך“.
פעם אחת נסעה כמורה מלווה עם תלמידיה לטיול שכלל לינה, ושכחה לעדכן את אחיה. הופרט מספרת שיוסי התמלא בדאגה. “כשחזרתי הביתה הוא אמר לי שאם עוד פעם אחת אני אסע בלי להגיד לו, הוא יזמין את המשטרה“.
בת־שבע התגרשה מאוריאל וינברג כשדרור היה בן 7. את עול גידול הילדים נשאה על כתפיה, ולימים נישאה בשנית לשלמה הופרט. בילדותו היה דרור שובב, שביקר תדיר במרפאה לאחר שפתח את הסנטר או חטף מכה רצינית בברך. לא פעם שמעה, במערכת הכריזה של בית הספר שבו לימדה ובו למד דרור, את הקריאה “דרור וינברג, נא לגשת למנהל“. או אז הייתה כותבת במהירות על הלוח כמה תרגילים מסובכים במיוחד, מורה לתלמידים לפתור אותם, ורצה למשרד המנהל כדי לברר מה עולל התכשיט.
לאורך כל שנות ילדותו ובגרותו של דרור חששה אמו שמא ייזרק ממוסדות החינוך שלמד בהם. בתיכון למד במדרשת נועם, ולאחר מכן בישיבה לצעירים בירושלים. ביום אספת ההורים, כשאמו טרחה והגיעה עד לירושלים כדי לשמוע מה חושבים המורים על בנה, התברר שהם לא ממש זיהו אותו. דרור לא טרח להיכנס לשיעורים. בפעם אחרת, היא מספרת, שלחו אותו להתחזק בישיבה בחספין, אבל מצאו אותו באילת.
“למזלי הוא צלח את כל המסגרות בשלום“, היא אומרת. כשהגיע לצבא מצא דרור את ייעודו. הילד הקופצני שלא מצא את עצמו בין כותלי בית הספר הפך לתלמיד ממושמע, שהיה מוכן לעשות הכול כדי להיות חלק מסיירת מטכ“ל. “הוא קיבל עליו בהכנעה את כללי הצבא, וכל חייו השתנו“, אומרת אמו. הוא נישא להדסה, הנערה שהדריכה איתו בסניף בני עקיבא כפר־סבא, והקים משפחה לתפארת בת חמישה ילדים.
כמי שאיבדה שני אחים בעת שירותם הצבאי, לא חששת כשדרור בחר ללכת על השירות הכי קרבי שיש?
“דאגתי, אבל לא יכולתי לעצור בו. דרור אהב את החיים בצבא. גם את לימודיו האקדמיים במהלך הצבא הוא סיים בהצטיינות. מה שהוא לא עשה כל חייו - הוא עשה בצבא“. דרור התנדב לסיירת מטכ“ל ומשם התקדם כמטאור בשמי צה“ל. הוא פיקד על צוות ביחידה, עבר לחטיבת הצנחנים ושימש סגן מפקד
במהלך השנים לא הייתה הופרט מודעת לגודל הסכנות שדרור נחשף אליהן. “הוא ושי דיברו בבית בקודים. לא תמיד הבנתי על מה הם משוחחים. הם חיפו זה על זה. לא כל כך ידעתי מה הם עושים. הייתי צעירה ותמימה ולא הכרתי מספיק את הצבא. היום, כשאני מסתכלת לאחור, אני מבינה שהתנהלתי בתמימות, אפילו בטיפשות. רק פעם אחת דרור התקשר אליי מהשטח ואמר, ‘אמא, הכול בסדר‘, ובדיוק בגלל זה דאגתי, כי הוא מעולם לא עשה את זה קודם. צלצלתי לטלפון שהיה לי, של סיירת מטכ“ל, ושאלתי מה קרה לדרור. שאלו אותי למה אני שואלת, אז עניתי שזה כי הוא התקשר ואמר לי שהכול בסדר. אם הוא אמר לך שהכול בסדר, הם אמרו, למה את חוששת? עניתי להם: בדיוק בגלל זה.
“דרור קיבל צל“ש על פעילות בסיירת מטכ“ל, שעד היום אני לא יודעת מה היא הייתה. המחשבות אומרות לי שאולי לאחר שהוא חזר מהפעולה הזאת הוא צלצל ואמר שהכול בסדר. אולי הוא חשב שאני דואגת, אבל אני לא ידעתי מדוע עליי לדאוג“.
ב־1999 הועלה דרור לדרגת אלוף משנה. בתפקידו האחרון פיקד על חטיבת חברון, וזמן קצר לפני מותו בקרב התבשר שהוחלט למנותו למפקד חטיבת הצנחנים. “לא אהבתי את זה שהוא פועל בחברון“, מודה הופרט. “והוא היה אומר לי שאני לא מבינה עד כמה חשוב להיות מפקד חטיבה בחברון, עיר מורכבת כל כך, עם ערבים ויהודים. הוא נתן שם את כולו, ורק מפעם לפעם הייתי רואה אותו“.
בכל יום שישי נהגו לשוחח. הופרט מספרת על דרור גם כאב נערץ ואהוב על ילדיו. כשהייתה שומרת עליהם בבית בקריית־משה, הם היו עוצרים לפתע את המשחק או הסיפור ואומרים, “אבא מגיע“. “אמרתי להם, ‘איך אתם יודעים?‘ והם היו עונים: ‘תקשיבי‘. הם שמעו את הג‘יפ הצבאי ממרחק. דרור היה נכנס הביתה, מחליף את המדים והילדים היו מתנפלים עליו, עולים עליו בערימה אחת גדולה - לא יכולת לזהות מי הוא מי. הדסה תמיד דאגה לשתף אותו בנעשה והוא היה מעורב מאוד בחיי בית הספר, בלימודים, בחברים“.
לדרור הייתה רגישות מיוחדת לאמו. כשרצה לספר לה דברים מיוחדים היה שולח אליה את הדסה רעייתו. כך גם היה כשקיבל את ההודעה על מינויו למח“ט הצנחנים, שאיפת חייו. האם נהגה במכוניתה לחתונה, והדסה התקשרה אליה וביקשה שתעצור בצד כדי לספר לה משהו חשוב. “שמחתי בשבילו כל כך. ידעתי שזו הגשמת חלום בשבילו“.
אבל חצי שנה לפני שנכנס לתפקיד, דרור נהרג. בליל שבת י“א בכסלו תשס“ג, 15 בנובמבר 2002, פתחה חוליית מחבלים בירי לעבר חיילי צה“ל שצעדו סמוך ל‘ציר המתפללים‘ בחברון. וינברג, ששהה במפקדת החטיבה באותו זמן, מיהר למקום. כשיצא מהג‘יפ שלו כדי לאתר את המחבלים נפגע מאש שנורתה לעברו, ומת לאחר מכן מפצעיו. באירוע הרצחני נהרגו 12 חיילים ואנשי כיתת הכוננות של קריית־ארבע.
דרור היה בן 38 במותו. שי, אחיו הצעיר, שמע על הנעשה בחברון ולבו ניבא לו רעות. הוא ניסה לצלצל אל דרור, ומשלא נענה הפעיל את קשריו כאיש מודיעין בצה“ל. כך התוודע לבשורה הנוראה, והוא שבישר לאמו על האסון, עוד בטרם ביקרו אצלה נציגי הצבא. “ידענו כבר בשמונה בערב שדרור איננו. ישבנו וחיכינו שיודיעו לנו רשמית. לא חיכינו לדפיקה“.
הופרט התכנסה בכאבה, מעכלת את הקושי שבאובדן הבן, כמעט שוקעת בעצבונה. “כששלומית הבת הצעירה הגיעה ביום ראשון בבוקר ללוויה ולשבעה היא נכנסה לבית המשפחה וצעקה: ‘אמא, אמא‘. זה היה הלם. הבנתי שבעצם יש לי עוד ילדים שאני צריכה לחיות ולתפקד בשבילם. הבנתי שאסור לי לשקוע. אני כואבת מאוד את מי שאינם, אבל בחרתי לחיות בשביל החיים“.
שי חלה בסרטן עוד כשדרור היה בחיים. כשנתגלה הגידול במוחו, דרור ניהל את המאבק במחלה כמו מבצע צבאי. הוא הרים טלפונים למי שצריך, בדק, חקר, דאג שאחיו יקבל את הטיפול הרפואי הטוב ביותר. ושי אכן ניצח. הוא נשא לאישה את דיאנה חברתו ונולדו להם שלישיית בנות.
כמה חודשים לאחר מותו של דרור שבה המחלה ותקפה את שי. “שי לא התאושש מנפילתו של דרור. המחלה חזרה. התפללתי שהוא יתגבר, אבל לצערי זה לא קרה“. שי נפטר שנה וחצי לאחר דרור, ובדיוק באותו גיל - 38. אך בעוד הפרידה מדרור הייתה מפתיעה, בלתי צפויה, שי הלך ודעך לאטו לעיני המשפחה. הפרידה ממנו הייתה קשה. “בימים האחרונים שי היה בהכרה, אבל לא היה יכול לדבר. הגידול פגע ביכולת הדיבור שלו. ביום האחרון לחייו ידעתי שזה הסוף. ישבתי לידו, דיברתי איתו ואמרתי לו שאם הוא שומע אותי שיסמן לי עם האצבע. והוא סימן. זה היה בשבת. הספקתי עוד להזעיק את בתי שולמית כדי שתיפרד ממנו. זה היה כאב ענק“.
שתי תמונות גדולות מעטרות קיר מרכזי בסלון ביתה של הופרט. בתמונה הראשונה נראה דרור בטקס שבו הוא נכנס לתפקידו כמח“ט חברון, ומאחוריו הקב“ט יצחק בואניש, חבר כיתת הכוננות בעיר, שנהרג גם הוא בפיגוע ‘ציר המתפללים‘.
הופרט תלתה את התמונה זמן קצר לאחר נפילתו של דרור, והיא מספרת שכאשר בנה שי נכנס לביתה וראה את התמונה, אמר לה: זהו, כבר מסגרת אותו? “ואני לא ידעתי שתקופה קצרה לאחר מכן אאלץ למסגר גם את שי“, היא אומרת בכאב. בתמונה השנייה, לצדו של דרור, מחייך שי באירוע זיכרון שהתקיים בבסיס חטיבת חברון. תמונות יקיריה מעטרות אמנם את קירות ביתה, אך הופרט אינה מקדשת את המוות ואת המתים.
במשך 35 שנה הלכה לעצרות הזיכרון של חללי מלחמת ששת הימים, כדי לכבד את זכר שני אחיה שנפלו במערכה. ואז החליטה שזהו, מספיק. אלא שרק שנה אחת הדירה את עצמה מטקסי זיכרון, שכן כעבור שנה מצאה את עצמה שוב בעצרת הזיכרון, הפעם של חטיבת הצנחנים.
שני אחיה הגדולים ושני בניה קבורים אלה לצד אלה בבית העלמין הצבאי בכפר־סבא. היא לא מרבה לפקוד את קבריהם מעבר ליום האזכרה של כל אחד מהם וביום הזיכרון לחללי צה“ל. “בתוכי אני מדברת אליהם. מבקשת מהם עזרה כזאת או אחרת. אני לא זקוקה לאנדרטאות. כשאני צריכה אותם אני מבקשת מהם לעזור, ואני בטוחה שהם עוזרים“.
משפחת וינברג הקימה בכפר־סבא, בסיוע חברי הקהילה, את בית הכנסת ‘בית דורשי‘ לזכרם של דרור ושי. בת־שבע עצמה בחרה להנציח את דרור ומורשתו באמצעות שיחות לחיילים ברחבי הארץ. היא מספרת להם על מסכת חייו, ועל מצוינות ונתינה - שתי תכונות שאפיינו אותו יותר מכול. “אני לא מדברת כדי לבכות על מר גורלי, אלא כדי שהמסרים שהיו חשובים לדרור יעברו לדור הצעיר. אם הם ייקחו משהו מהדרוריות, מהמוטיבציה, מהמצוינות ומהרעות שלו, זה יהיה הרווח של כולם“.
בקיץ הזה מבלה הופרט עם שלוש נכדותיה, בנותיו של שי, שהגיעו מברלין לביקור. הן מתגוררות עם אמן בגרמניה, אך כשהן כאן הן משכיחות ממנה את הכאב והצער, לדבריה, ומאפשרות לה להתרכז בחיים. בסך הכול יש לה 14 נכדים וארבעה נינים, שנותנים לה סיבה לקום בבוקר ולהמשיך לחייך.
“אני משתדלת להחזיק את עצמי“, אומרת הופרט. “נראה שבאופן טבעי יש לי כוחות להיות חזקה. אני לא בנאדם דכאוני, ועם הנכדים אני מלאת חיים במיוחד. אני אוהבת לצחוק איתם, לאכול, לטייל, להיות קרובה אליהם ולשמוע מה יש להם לספר“.
גם עם כלותיה היא שומרת על קשר טוב. הדסה, אלמנתו של דרור, ילדה את דרור־נחמיה חודשים ספורים לאחר נפילת בעלה. היא נישאה שוב לאבי רואה, ולשניים נולד ילד נוסף. דיאנה, אלמנתו של שי, מגדלת את שלוש בנותיה לבד. עם יואב, בכור נכדיה הפצוע, נשוי ואב לשלושה, יש להופרט קשר מיוחד. “אני אוהבת לשוחח איתו, לשמוע את השקפת עולמו וכמו כל סבתא לפנק אותו במאכלים שהוא אוהב“.
אף ששלושה מיקיריה איבדו את חייהם במסגרת שירותם הצבאי, הופרט ממשיכה להאמין בחשיבות התרומה למדינה, ובצורך לעשות זאת הכי טוב שרק אפשר. לא מזמן ראתה זוג צעיר, כשהבעל היה במדים, ונקשרה ביניהם שיחה. “שאלתי אותו היכן הוא משרת, ואשתו ענתה במקומו: ‘אמא שלו לא חתמה לו. הוא אח שכול, ולכן משרת בקריה‘. חשבתי בלבי, אם הדסה הייתה מתעקשת ועומדת על כך שיואב לא ילך לקרבי - האם זה היה עוזר לה? האם הייתי רוצה שהוא יהיה ג‘ובניק ושנהיה רגועים יותר? אני לא יודעת, אין לי תשובה“.
עלתה בך פעם המחשבה לא לקום בבוקר, לא לצאת מהמיטה?
“חד־משמעית לא. בחרתי לצאת מהמיטה ולהמשיך בשביל הדור הבא. זה המסר שלי להורים שכולים אחרים: להיות חזקים בשביל הילדים האחרים, כי זה העתיד שלנו. אני חושבת שאי אפשר להיות אגואיסט ולחשוב רק על עצמך. זה חוסר התחשבות מוחלט לשקוע במיטה“.
היא לא מרבה ללכת לנחם הורים שכולים אחרים. “להורים שיושבים שבעה חשובים האנשים שבאים לשמוע, וכשבאים הורים שכולים ומספרים ‘גם הבן שלי נהרג בפעולה, פיגוע, או בכל אסון אחר‘, זה לא מעניין את ההורים שיושבים שבעה. האסון האישי שלהם הוא האסון הכי כבד שקרה בעולם“.
לעומת זאת, היא אומרת, “כאשר זה מגיע לילדים שלהם, מתעוררות בי התחושות כאחות שכולה, ויש לי רצון לתת להם. כולם מתמקדים בצער של ההורים, אבל מה יהיה על האחים השכולים? הם חיו באותו בית, לעתים באותו חדר, והם רבו, צחקו, אכלו והלכו לתנועת נוער ביחד - ובבת אחת הכול נגמר. הכאב והאובדן של אחים שכולים אינו קטן מזה של ההורים כי הם חווים תחושות קשות של חוסר“.
הזמן מרפא במשהו את הכאב?
“לא. הזמן לא מרפא, וכל משפחת שכול מחזירה אותך לסיפור הפרטי שלך. את עוברת איתן פעם אחר פעם את אותו הכאב, ומרגישה מה שהן מרגישות“.
מה עוזר לך להמשיך הלאה?
יש לי בעל תומך, שמאוד שומר עליי. לפעמים הוא כועס שאני מקדישה יותר מדי מזמני וכוחי לשיחות עם חיילים ולא שומרת על עצמי מספיק. הוא נותן לי כוח ומפרגן, ואם אני צריכה לנסוע למקומות רחוקים הוא מתלווה אליי כדי שלא אהיה לבד. הוא מבין שזו שליחות. לאו דווקא להנצחה של דרור, אלא כדי לעודד ולחזק את החיילים. יש שבתות שאנחנו עושים במזרח ירושלים עם חיילים, ואני יודעת שלא קל לו לעזוב את הבית ואת בית הכנסת שלו, אבל הוא מקבל את זה ואני מודה לו על כך“.
כשיואב יחלים מהפציעה הוא יחזור לצה“ל?
“ברור לי שהוא יחזור, וכמו אבא שלו הוא יעשה את מה שצריך, והכי טוב. ועדיין בתוך תוכי אני מקווה שאולי המלחמה הזאת תיגמר ותביא שלום לארץ. עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו. הלוואי שלא נדע עוד צער“. אחרי מחשבה קצרה הופרט מוסיפה: “יחד עם זאת, אני לא חושבת שיהיה כאן שלום. יכול להיות שיהיה דו־קיום. כשהערבים בחברון באו אל דרור והתלוננו שמפריעים להם במסיק הזיתים, הוא דאג לשמירה עליהם. כשהם התלוננו שהורסים להם את השדות בחיפוש מבוקשים, הוא דאג שזה לא יקרה. לא צריך להיות חברים שלהם, אבל צריך להגיע למצב שכל אחד יחיה את חייו בבטחה. שלא יהיו אם, אב, אח או אחות שיצטרכו לעבור את מה שאני עברתי“.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם