עמוד השדרה האיתן של נתניהו
מול נשיא אמריקני בעל עמדות הפוכות, מצליח נתניהו לשמור על עקרונות מדיניותו לאורך זמן. הימין צריך לתמוך בו
הנשיא האמריקני, למעשה, מודה בפה מלא כי כל הלחצים והאיומים שניסה להפעיל מזה מעל לחמש שנים אל מול ראש ממשלת ישראל, נחלו מפלה קשה וכשלו לחלוטין. נתניהו הסתבר כ"צוק איתן" – מדינאי עיקש שאינו ממהר לזוז מעמדותיו העקרוניות או לסור מדרכו האידאולוגית.
הדרך היחידה שתגרום לנתניהו לבצע ויתורים מדיניים מרחיקי לכת – כך לדידו של הנשיא אובמה - היא על-ידי החלשתו בזירה הפנימית ויצירת ״אקלים פוליטי״ נח שמשמעותו בעידוד הרחוב הישראלי להתנגח בראש הממשלה ולצאת נגדו. מצב זה יביא לכך שראש הממשלה הישראלי יהיה חשוף ופגיע ללחצים, או שיתקבל מצב שיאפשר את הדחתו או אי-בחירתו להנהגה הישראלית.
הנשיא אובמה מבין, מן הסתם, על מה הוא מדבר. מרגע כניסתו לתפקיד של נתניהו, היחסים בין השניים לא היו מהטובים ומהאינטימיים ביותר שנראו בבית הלבן ובירושלים, בלשון המעטה. האידיאולוגיה של ראש הממשלה הישראלי (שמרן חברתי, ליברל כלכלי, ריאליסט פוליטי) היא ההיפך המוחלט מהאידיאולוגיה של הנשיא אובמה (ליברל חברתי, סוציאל-דמוקרט מבחינה כלכלית ואוטופיסט פוליטי) והתוצאות לא איחרו להגיע.
אמנם נתניהו נאלץ לשנות לפרקים את הטקטיקה בכדי להתאים את מדיניותו לעולם הגלובלי הנתון ללחצי הקהילה הבינלאומית, כמו למשל אי-ביטולו של הסכם אוסלו שנכפה עליו כירושה מהתחייבויות הממשלה הקודמת בקדנציה הראשונה, נאום "בר-אילן" בו הסכים לפתרון של שתי מדינות לאום לשני עמים, ההסכמה להקפאה בהתיישבויות למשך עשרה חודשים, או שחרור המחבלים כחלק מכניסה למשא ומתן מדיני עם הרשות הפלסטינית בחסות האמריקנים.
אלא שצעדים טקטיים אלו התבררו כמוצלחים בטווח הארוך. הם הוכיחו כי נתניהו מושיט ידו לשלום (גם אם ראש הממשלה לא בדיוק נלהב מהקמת מדינה פלסטינית), בעוד יושב ראש הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, אינו מפספס הזדמנות לפספס הזדמנות. בכל מהלך שביצע ראש הממשלה הישראלי, העולם נתקל בסרבנות של עבאס. מהלכים אלו והקרדיט הבינלאומי שצבר נתניהו בעקבותיהם, אפשרו ומאפשרים לו עד היום לתמרן באופן חופשי יותר, בין אם בנושא הפוליטי (בנייה בהתיישבויות), המדיני (סחבת מול הרשות הפלסטינית) ובין אם בנושא הביטחוני (מבצע "צוק איתן").
הצהרתו האחרונה של הנשיא האמריקני, היא אפוא, חומר למחשבה בעיקר עבור מתלהמי מחנה הימין שככל הנראה אינם ניחנו ביכולת לחשיבה ארוכת טווח ואסטרטגית ונכשלים שוב ושוב בניתוח מדיניותו של נתניהו, תוך שהם תופשים אותה כמדיניות "שמאל". אלו אינם פועלים בחלל ריק ומסתנוורים מסיסמאות פופוליסטיות וריקות מתוכן שמנסים למכור להם שרים מסוימים ממחנה הימין - כולל בקבינט – בדבר "הססנות", "רפיסות" ו"בגידה בערכים הלאומיים".
הנה כי כן, מודה נשיא ארצות-הברית בעצמו כי התמיכה הרחבה בעם - ממנה שואב ראש הממשלה את כוחו – היא היא זו המונעת כניעה ללחצים. מסתבר כי כשמחנה הימין מאוחד מאחורי מנהיג מסוים, שום לחצים ואיומים לא יעזרו ואותו מנהיג לאומי ימשיך לקבל דחיפה חיובית ואנרגיה לבלום אותם. רבים מעלים דווקא את הדוגמה של אריאל שרון, כראש ממשלה אשר קיבל דחיפה משמעותית וגיבוי מלא, אך ניצל זאת לכדי מהלכים מדיניים מנוגדים לחלוטין לרוח המחנה הלאומי. לדאבון הלב, שרון הוא אינו דוגמה טובה למנהיג מחנה הימין, מפני שהוא מעולם לא היה מנהיג ימין. ראש הממשלה לשעבר גדל ב"נוער העובד והלומד", החל את דרכו הפוליטית במפא"י ותמך ברעיון שתי המדינות עוד בהיותו צעיר.
דוגמה טובה למנהיג ימין היא דווקא יצחק שמיר, שנודע בעקשנותו הרבה, אך "חטא" בשל העובדה שגילה את יתרונותיה של הקהילה הבינלאומית בעולם משתנה וניסה לשנות את הטקטיקה. נתניהו, אם כן, דומה יותר לשמיר מאשר לשרון. כמו שמיר, הוא ינק את תורת ז'בוטינסקי ובית"ר מגיל ינוקא והתחנך על ערכים לאומיים בבית אבא (עם הזמן
האידיאולוגיה של ראש הממשלה הנוכחי מוצקה ובחלוף הזמן, מאז עלה לשלטון בישראל, התברר כי רק הטקטיקה היא זו שהשתנתה והותאמה לרוח הזמן, בעוד המודל הרעיוני נשאר זהה – התנגדות דה-פקטו להקמת מדינה פלסטינית ותמיכה באוטונומיה פלסטינית מפורזת בשטח מצומצם ביהודה ושומרון, באם הפלסטינים יזנחו את מטרתם המוצהרת ויכירו במדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי.
אם מחנה הימין לא יעמוד לצד נתניהו ויקיש לעצתו של הנשיא האמריקני, הוא יקבל "אוסלו 2.0". התסריט, הרי, מוכר עוד מממשלת שמיר - הימין הקיצוני מפיל את מה שהוא תופש כ״ממשלת שמאל״ ובפועל מקבל לאחר מכן ממשלת שמאל אותנטית, כאשר התוצאות המדיניות בהתאם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם