להציע שיבה ליסודות אוסלו – בעזה תחילה
רק יוזמה מדינית פומבית ובוטחת תעניק לישראל את הניצחון התודעתי על חמאס, המנצל את הסבל הפלסטיני. יש דרך כזו
כנסו לעמוד הדעות של nrg
נראה שההישג, ואולי גם היעד העיקרי של חמאס בסבב זה ובפרצי האלימות הנוספים המתוכננים על ידו לעתיד, הוא לעורר זעם איסלאמי, ערבי וגלובלי הולך וגובר כלפי ישראל, ולאסוף סביב דגל הזעם קהילות גדולות ומדינאים אשר יפנו אל ישראל חיצי אשמה על היותה אלימה והרסנית, ויהפכוה למדינה שהלגיטימיות שלה מוטלת בספק. מדינה מוקעת ומוחלשת, שבסופו של יום תתקשה גם לממש את זכותה להגנה.
כדי לנצח את חמאס צריך לתקוע טריז בינו ובין הסוגיה הפלסטינית. הצלחתו של הארגון להפוך לקולם הזועק של הפלסטינים המדוכאים על הבמה העולמית (ולהאפיל תוך כדי כך על הרשות הפלסטינית) נובעת הן מן העוצמה האינהרנטית הטבועה במסע אלים, והן מן הקלות שבה ניתן לתמרן את דעת הקהל על ידי היפוך הקשר ובלבול בין סיבה לתוצאה. חמאס ניזון מתעמולת כזב, המטשטשת את הזיקה שבין סיבה (התנגדות להכרה בישראל ואידאולוגיית השמדה) לתוצאה (מצור ומצוקה) – ומבקשת לייסד רושם הפוך.
ניצחון בקרב התודעתי העולמי הזה הוא קריטי למערכה כולה – כאשר הצד שינצח בו עשוי לבודד את הצד השני ולכופף את ידו, לאחר שיצליח להקטין למינימום את המשאבים והמקורות מהם שואב האחר אהדה, גיבוי ותמיכה. ההישג לישראל בקרב התודעתי חשוב במיוחד בשדה העזתי, מול האוכלוסייה המקומית, אף יותר מזה שבשדה העולמי, משום שאין תקוה לשינוי ולהסטת האלימות ממסלולה העתידי הוודאי בלא שיתחולל מרד פנימי שיחליש את חמאס. מרד כזה יוכל להתרחש רק אם אנשים ירגישו שיש אלטרנטיבה אמינה למצבם, ושמישהו מציע להם באמת ובתמים חיים טובים יותר עם שינוי של 180 מעלות.
להשגת הכרה וניצחון תודעתי כאלו נדרשת אופנסיבה מדינית-דיפלומטית, החיונית לא פחות מאופנסיבה צבאית.
הדיונים החשאיים של ישראל מול חמאס משרתים רק אותו ומאפשרים לו להמשיך להציג עצמו בפני תושבי עזה כאבירם וכמגינם. כדי שאנשים יאמינו שקיימת חלופה לחיי הסבל שנועדו להם כביכול, ישראל חייבת לעבור למתקפה דיפלומטית אגרסיבית ופומבית. על ישראל לחפש כל במה תקשורתית, מקומית, ערבית ובינלאומית, כדי להודיע ולהצהיר בקולי קולות: ייבנה נמל בעזה בתוך מספר שנים, יחודש אפילו שדה התעופה, ותינתן האפשרות לחבר כלכלית בין עזה ליהודה ושומרון –כחלק מתוכנית כוללת שעניינה הוא "חזרה לאוסלו".
ישראל לא תתנגד לפיתוח עזה תחת פיקוח, ובתנאי שהרצועה תחזור לנתיב הסכמי אוסלו, וכפועל יוצא מכך תשוב ותכריז על היותה חלק מהרשות הפלסטינית, תכריז על שובה לחיק הרשות, ותקבל על עצמה ליישום (ולא להצהרה בלבד) את אותם ההסכמים אשר הכירו בישראל ושכללו גם התחייבות פלסטינית לפירוז השטח המפונה מכוחות צבא ומנשק צבאי, למעט נשק קל.
קריאה ישראלית תקיפה לשוב לאוסלו תשרת אותה גם מול כל העולם – אך קריאה כזו לא תספיק. על ישראל לגייס את ידידותיה ובראשן את ארה"ב וגרמניה, כדי שיחליטו ויודיעו בקול גדול לעולם הערבי ולאוכלוסייה העזתית, כי בתמורה לשיבה לאוסלו ולקבלת וחידוש תוקף ההסכמים - כולל הכרה הדדית שאינה משתמעת לשתי פנים ופירוז - תקבל עזה חבילת סיוע בינלאומית חסרת תקדים, "מיני מרשל". עם תוכנית זו וההד הפומבי שיתלווה לה, תייצב ישראל שנית את הקשר הנכון שבין סיבה לתוצאה בעזה, ותבליט את חמאס כגורם המפריע, המונע שיבה לנתיב השלום, ואינו מאפשר פיתוח של הרצועה ושיקום אנשיה.
קיים סיכוי שנתניהו יאמץ תוכנית כזו, מפני שהנתיב הזה לא כולל לעת עתה נסיגות נוספות בגדה. הדרך המוצעת מתמקדת תחילה בשיקום הסכמי אוסלו מההריסות והחזרתם לתוקף ברצועת עזה, לפי הנוסחה של הכרה ופירוז תמורת פיתוח תשתיות כלכליות קדם-מדינתיות. אלו הן דרישות סף לשיקום האמון של הציבור הישראלי והפלסטיני כאחד בתהליך השלום, אמון שבלעדיו לא ניתן להתקדם. לאמריקאים ולעולם כולו ברור היום שלא תהיה תקומה לתהליך השלום בשום דרך אחרת, וכי אין כל אפשרות להביא להסכמים עתידיים בין ישראל לפלסטינים על נסיגות נוספות, לפני שהסכם אוסלו ישוקם, ייפרס שנית על עזה, ויחליף את שלטון חמאס.
כעת, איפוא, יש לדחוק את חמאס והפלסטינים אל הקיר, כך שעליהם תוטל האשמה בפרשה הטראגית של עזה וכדי שיאבדו מאחזים רבים ככל האפשר בדעת הקהל, כמנוף לניצחון מדיני שישרת את האינטרס הישראלי. זאת ניתן לעשות רק ביוזמה מדינית חדה, פומבית ובוטחת בעצמה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם