יומן מלחמה: 4 ימים בעזה דרך עדשת המצלמה
“הלב דופק במאתיים אחוז, הרגשנו שאנחנו רימון, רצינו להתפוצץ“: נבו כץ לקח איתו מצלמה לתוך רצועת עזה, והביא מהקרבות תיעוד אותנטי של הגעגועים, ההקרבה והתשוקה לנצח. בלבנון הוא כבר עשה את זה, עכשיו מגיעה הגרסה הדרומית
אחרי הכול, מהשירות הסדיר שלו בלבנון בחודשים שקדמו לנסיגה נולד הסרט ‘אבא אמר לי צלם‘, תיעוד מרגש של מוצב עיישייה בעומק רצועת הביטחון. אביו של כץ צייד אותו במצלמה ביתית וביקש ממנו לצלם. בצעד שנוי במחלוקת נמכרו קלטות התיעוד והופק מהם סרט, מסמך תיעודי נדיר ומרגש.
14 שנים אחרי, נשוי ואב לארבעה, ארז כץ תיק למילואים. את התיעוד הפעם עשה באופן מקצועי יותר: בדרך למילואים נזכר שלא לקח איתו מצלמה, ופנה לכתב ערוץ 2 ניר דבורי. שעה וחצי אחר כך כבר חיכתה לו מונית בשטחי הכינוס, עם מצלמה וציוד הקלטה. את 13 שעות הצילום שלו יכולתם לראות השבוע בסדרת כתבות בערוץ 2.
כץ שירת במילואים 18 יום, ומתוכם שהה במשך ארבעה ימים בתוך הרצועה. והוא צילם הכול: את שמחת המפגש עם החבר‘ה, את הגעגוע לילדים, את החיבוק של העורף בדמות חבילות מלאות כל טוב שנשלחו למילואימניקים, את האבק, החול והזיעה, את השיחות הקטנות, את הבדיחות, את העצב ואת הפחד המשתק.
בסרט הקודם הוא ליווה חבורת חיילים בסדיר, נטולי עול, בטוחים בעצמם, אך הפעם כוכבי הסרט הם באמצע שנות השלושים לחייהם, מרביתם נשואים ובעלי משפחות. התוצאה היא מסמך ישראלי אותנטי שנותן הצצה לעולם של אנשים שבאו ממקומות שונים ברחבי הארץ, עזבו עבודה, אישה וילדים, ויצאו בלי היסוס להגן על מדינתם.
אילולא התוצאה הייתה מרשימה כל כך הייתי אומרת שכץ הוא הישראלי המכוער. הוא מצלם על דעת עצמו, בלי אישור מדובר צה“ל (אם כי באישור המפקדים הישירים שלו, יש לומר), גם בשעה שחבריו יורים. במקרה של ‘אבא אמר לי צלם‘ הוא שכפל באישון לילה קלטות שהחרים המ“פ, וניצל את קשריו של אביו כדי לשדר אותם בערוץ הראשון. אבל כשפוגשים אותו מבינים שהוא דווקא הישראלי היפה, כזה שבסך הכול רוצה להראות לעולם כולו את (חוסר) שגרת החיים של גבר צעיר במדינה צעירה ומשוגעת, שבה אתה מקבל שיחת טלפון לחדר הלידה של בתך ובה מבשרים לך שצו שמונה בדרך.
“בשני המקרים הרגשתי שמה שאני עושה חשוב לא פחות מלחימה“, אומר כץ לאחר ששב מהמילואים. “רציתי לספר לאנשים בארץ מה עובר על החיילים באופן האותנטי ביותר, ללא עיבוד, עם האבק והזיפים והעייפות והגעגועים. להביא את התמונה כמו שהיא, בלי מסכות. מלחמה היא לא רק נשק ויריות, אלא הסיפור שאנחנו, החיילים, מביאים איתנו למלחמה. מי שאנחנו. חמאס מצלם ומתעד את המלחמה מנקודת הראות שלו, אז למה שאנחנו לא נעשה את זה?“
נבו כץ, בן 35, תושב עפרה, נולד בדרום אפריקה בזמן שהוריו – פרופ’ יעקב כץ, כיום נשיא המכללה לבנות בירושלים, ושלומית, מורה בפנסיה - היו שם בשליחות. בגיל 3 הגיע ארצה. הוא גדל באלון שבות ולימים התגייס לעורב גולני. הוא נשוי לשירה, חברתו לספסל הלימודים מבית הספר היסודי. כשהוא לא מצלם סרטים להנאתו הוא עובד במשרד ‘פרסומי ישראל‘, בתחום יחסי הציבור.
השיחה מראובן הקצין הגיעה כאמור אל חדר הלידה: סרט הלידה של לחן קיבל תפנית לא צפויה, והפך לסרט מלחמה. “אמרו לי שיש סבירות גבוהה שנתגייס ונהיה במבצע“, מספר כץ. “שירה הסתכלה עליי, אני הסתכלתי עליה, ושנינו הבנו שזה הולך לקרות. למרות הלידה שירה לא מנעה ממני ללכת, ולי כמובן היה חשוב ללכת. היה לי חשוב להיות עם החבר‘ה, אם לא הייתי הולך הייתי אוכל את עצמי“.
מרגע שכץ לקח את המצלמה הוא לא עזב אותה. החבר‘ה כבר הכירו את אובססיית התיעוד מהשירות בלבנון. “החבר‘ה אמרו לי ‘שוב אתה עם המצלמה שלך‘, אבל ביום השני הם כבר הבינו שאני רציני“, הוא מספר. בעידן שבו לכל מילואמניק יש סמארטפון וכל מצלמה יכולה להנפיק צילומים ברמה לא רעה בכלל, כץ לא היה היחיד שתיעד בשטח, “אבל אף אחד לא עשה את זה ברמה כזאת“, הוא אומר.
את המילואים הפעם מכנה כץ “רגע מכונן“. בדרך כלל נפגש הגדוד באימונים, אך הפעם זה היה הדבר האמיתי. ההתגייסות הייתה מלאה, יותר ממאה אחוזי התייצבות. “הפעם זה היה שונה“, הוא מעיד. “בדרך כלל מגיעים למילואים ימנים ושמאלנים, עשירים ועניים, מנכ“לים ומאבטחים, בליל של אנשים. ותמיד יש ויכוחים. הפעם כולם יישרו קו. הייתה תחושה שונה לחלוטין ממה שהכרתי עד עכשיו.
“הרגשנו שהעורף איתנו ושאנחנו עושים את הדבר הנכון, שאנחנו נלחמים על הבית בלי קשר לאמונה שלנו. אף אחד לא התבכיין ולא ביקש להשתחרר. זאת הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי כמה מיוחדים אנחנו, שונים מכל האומות האחרות. הרגשתי איזו אהבה יש בינינו. ביומיום כל אחד מתלונן ומקטר על המדינה, ופתאום כולם חיוביים ואופטימיים“.
הגדוד התאמן בצאלים ומשם הגיע לעזה. בתקופת ההמתנה והאימונים תפסה המצלמה של כץ את חבריו למילואים - עידן שהתחתן לפני חודש, באבי שהשאיר אחריו אישה בהריון מתקדם, חנן שוויתר על הטיול המשפחתי לחו“ל תמורת האבק והפחד בעזה. כל אחד והסיפור שלו. “זו אולי קלישאה, אבל גיליתי מחדש את האחווה הישראלית הגברית“, כץ מאבחן.
“כמה שאומרים על הישראלי שהוא ‘צבר‘, מחוספס מבחוץ ורך מבפנים, באזרחות לא תמיד יוצא לך לפגוש את הרך מבפנים. אבל כאן גיליתי שאנחנו רגישים מאוד, נעזרים זה בזה כל הזמן. אתה מגלה רעות. כשהיינו בשטחי כינוס ויכולנו לדבר עם המשפחות, כל אחד דיבר גם עם אשתו של החבר כדי להרגיע ולעודד. עברנו את זה ביחד“.
את תקופת ההמתנה לפני הכניסה לרצועה – וגם את תקופת ההמתנה אחרי שיצאו - עשו החבר‘ה בשטחי הכינוס, תחת איום מתמיד של פצמ“רים ובשגרה של צבע אדום, כשבכל פעם הם קופצים לשוחות ומנסים לגונן על עצמם. ואז התקבלה הפקודה לצאת לעזה. רגע לפני הירידה לשטח גייס כץ חברת משפחה ותיקה כדי לעודד את רוח הלוחמים – רעיית ראש הממשלה, הגברת שרה נתניהו. “אני רוצה למסור לכם בשמי ובשם ראש הממשלה שאנחנו גאים בכם ואוהבים אתכם“, אמרה שרה נתניהו לכץ ולחבריו. “זאת מלחמה שאין צודקת ממנה, וכולכם תשמרו על עצמכם ותחזרו הביתה בשלום“.
הגדוד הוא מגדודי המילואמניקים הספורים שחצו את הגבול, מה שגרם להם לתחושת ייחוד מחד, ולדריכות ונחישות מאידך. אבל מעל הכול ריחף הפחד. “אנחנו כבר עם משפחות וילדים. זה לא רק אתה, יש משפחה“, כץ אומר.
“יש פחד משתק ויש פחד שגורם לך להתמקד. הפחד הפעם היה חיובי, הוא גרם לנו להיות נחושים יותר, מאמינים במה שאנחנו עושים. לא אשקר ואומר שזה לא היה קשה. כשהרמתי טלפון לאשתי ואמרתי שלא אהיה זמין בימים הקרובים, היא הבינה בדיוק מה עומד לקרות. זה היה רגע קשה. פחדתי. אני לא מכיר את האזור הזה, אתה שומע על חיילים שנהרגים. אמרתי לעצמי: אולי לצילומים האלה יהיה ערך, אם יקרה משהו“.
רגע לפני מעבר הגבול הם עשו הכנות אחרונות - צבעו את הפנים, בדקו שכולם מצוידים בדסקית. “הלב דופק במאתיים אחוז. כל התהליך מפחיד. הרגשנו שאנחנו רימון שלא נזרק ועומד להתפוצץ, רצינו לעשות כבר משהו“, הוא מספר, אבל בזמן ההליכה אל האויב דווקא המשפחה הייתה בראש מעייניו: “חשבתי על שירה, איך היא עם הילדים ואיך היא עוברת את זה. הרגליים היו בעזה, אבל הראש בעפרה עם המשפחה“.
במהלך השהייה ברצועה שהה הגדוד ליד בית־חנון, הראה נוכחות בשטח וחיפה על כוחות אחרים באזור. “אתה רואה אנשים שביומיום עובדים בהייטק, מתוקתקים, ופתאום הם עם כל הג‘יפה, ארבעים קילו על הגב, מאתיים מטר ממחבלים. זה לא פשוט“, אומר כץ. רוב הזמן הם תצפתו בניסיון לאתר חשודים, אבל היו גם יריות. באחד מהצילומים הגדוד קיבל דיווח על הפסקת אש אפשרית, אך בדיוק אז נשמעו יריות ממרחק לא רב. הלוחמים חזרו לעמדות, והשיבו אש.
כץ מעיד שבאמצעות המצלמה עברו החבר‘ה טיפול פסיכולוגי, כמעט. “הם ראו שאני רציני ודבק במשימה ובאמת מתכנן לעשות עם זה משהו“, הוא מספר, ועם הזמן הם נפתחו למצלמה ואפילו ביקשו מכץ שידליק אותה כי “יש לי משהו להגיד“. הדברים זרמו – הפחד, המצוקה, הגעגוע למשפחה בבית ולהורים. דרך המצלמה הם הרגישו משוחררים להביע את עצמם.
אחד הרגעים שזעזעו את כץ התחולל במוחו: פתאום נזכר במה שהיה שם, על אדמת הרצועה, לפני שנת 2005. “הבנתי שאני הולך על אדמת דוגית, אלי־סיני, ניסנית“, הוא אומר. “אתה מסתכל סביב וכלום לא נשאר מהיישובים, אולי קצת כביש מפורר. הלב כואב על מה שהיה כאן ואיננו, על כך שאנחנו כבר לא כאן. המוח לא מבין איך לא עשו עם זה כלום. הם היו מסוגלים לפתח שם בתים, מוסדות, ואין כלום. הכול שומם“.
מי שפתח את עיניו של נבו לעולם התיעוד הדוקומנטרי היה, כאמור, אביו, פרופ‘ יעקב כץ. את השנה האחרונה בשירותו הסדיר עשה כץ בלבנון, וכשהמח“ט שמואל זכאי הודיע לו ולחבריו שבעוד חצי שנה ייסוג צה“ל מדרום לבנון, וככל הנראה הם החבר‘ה האחרונים שיסגרו את הגולל על 18 שנות נוכחות ברצועת הביטחון, שיתף את אביו בדברים.
האב היה אז חבר מליאת רשות השידור, וייעץ לבנו “צלם, אולי יצא מזה משהו“. הוא צייד את בנו במצלמת וידאו פשוטה. “מאז אני לא מוותר על המצלמה“, אומר כץ. “אני מבין את הכוח שלה ומבין את האנושיות שהיא יכולה לשקף. אומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים, ואני חושב שזה יותר מנכון. אנשים אמרו לי אז ואומרים לי היום, ‘עכשיו אנחנו מבינים מה עברתם‘“.
בעת נסיגת צה”ל מרצועת הביטחון נאסרה כניסת עיתונאים ללבנון, ולכן היה כץ לחייל־עיתונאי. הוא וחבריו שהו במוצב עיישייה, שכמו מוצבים אחרים בקצה הצפוני של רצועת הביטחון נחשב למסוכן במיוחד, הן בשל ריחוקו והן משום שהדרכים המובילות לאזור היו עמוסות במטעני צד. וכץ צילם וצילם: את חיי השגרה במוצב - משחקים, מתגעגעים הביתה, ישנים במיטות ברזל בנות שלוש קומות על מזרנים דקים; את המארבים; את המבצעים ואת הפעילות עם צד“ל.
מה אתה זוכר מאז?
“מצד אחד היופי של לבנון, ומנגד תחושת הדריכות בשטח. ההבדל בין ישיבה במוצב ובין יציאה לשטח הוא כמו ההבדל בין לקרוא ספר מתכונים ובין להתחיל לבשל בפועל. זה מעבר חד, הרגשה שעד עכשיו התעסקנו בשטויות ועכשיו הגיע הדבר האמיתי“.
היה פחד?
“בלבנון לא פחדתי בכלל. הייתי רווק והתחושה הייתה שהכול קטן עליי. גם ההורים שלי לא חששו. במילואים ב‘צוק איתן‘ הרגשתי פחד אמיתי. עכשיו יש לי אישה וילדים, תינוקת שעוד לא זכיתי להכיר. ההורים שלי גם דאגו. הם היו אמורים לצאת לחו“ל, אבל נשארו בארץ“.
את הקלטות המלאות מלבנון שלח לאביו בדואר צבאי, והוא שלח לו בחזרה קלטות ריקות. בליל שבת אחד, בעיצומו של מארב בשטח לבנון, קרא המ“פ בקשר למפקד של כץ וביקש ממנו לחזור במהירות למוצב. “אתם חייבים להתקפל, כי מחפשים את נבו“, אמר המ“פ. כל הדרך בחזרה למוצב כץ היה בטוח שמישהו מבני משפחתו מת. “חשבתי מי זה יכול להיות, באופן פתאומי כל כך“, הוא משחזר. כשהגיע למוצב תפס אותו המ“פ ואמר לו שהערב שודרה ביומן בערוץ 1 כתבה ובה תועד הווי החיים של החיילים בלבנון, בכיכובם של חברי הגדוד של כץ.
“אמרתי לו שאני לא יודע במה מדובר ושלא העברתי שום קלטת לערוץ 1“, מספר כץ. מה שהוא לא ידע היה שאביו העביר לאלון בן־דוד, הכתב הצבאי של ערוץ 1, את הקלטות. בן־דוד ערך מהחומרים כתבה על שגרת הגדוד, בהישג עיתונאי מרשים שעורר עליו את דובר צה“ל. כשהמ“פ ביקש מכץ להתקשר לאביו ולבדוק איך הגיעו הקלטות לטלוויזיה, אמר כץ שהוא שומר שבת ויתקשר רק במוצאי שבת.
כששוחח עם אביו מיד בצאת השבת הודה אביו שהעביר את הקלטות לבן־דוד. הוא לא הבין את הצרה שבנו נכנס אליה. “נכון, העברתי את הקלטות לאלון, יש עם זה בעיה?“ אמר. המ“פ הודיע לכץ שביום ראשון יחקרו אותו במשטרה הצבאית, ושבינתיים הוא מנוטרל ואינו חלק מהצוות. הוא גם החרים את המצלמה ואת הקלטות. זה הרגע שבו נפסק התיעוד שלו בלבנון. למזלו של כץ מצ“ח לא הגיעו ביום ראשון, מכיוון שבדרך למוצב עיישייה היו מטענים.
למרות שנוטרל מפעילות, בגלל חוסר בכוח אדם יצא כץ למחרת למשימה בשטח. ואז, ממש במהלך ההתארגנות לפעילות, התקבלה ההוראה: “קחו את הדברים הכי חשובים לכם ותגיעו לארץ“. “היינו מבולבלים“, כץ נזכר. “רבע שעה לפני כן היינו בדרך למשימה, ופתאום אומרים לנו לארוז ולהתארגן ליציאה. חשבנו שעובדים עלינו. ברמה האישית הרגשתי כמו עכבר שנמלט, לא הרגשתי טוב עם הדרך של הנסיגה. המפקדים עצמם היו מבולבלים. המפקד הרי אמור להיות כתובת, והוא עצמו לא ידע מהסיפור“.
מה הייתה התחושה שלך?
“הרגשנו שכפו עלינו את היציאה הזו. כמובן ששמחתי מאוד לחזור הביתה בריא ושלם, אבל הייתה תחושת החמצה גדולה“. בכניסה לארץ חיכו להם אנשי תקשורת ותושבים עם דגלי ישראל, ו“הייתה אווירה שזה רגע היסטורי, אבל בתוכנו הרגשנו שעשינו את זה לא נכון. היינו המומים. זה קרה מהר כל כך. אני זוכר שהסתכלתי אחורה לפני שעברנו את הגבול ואמרתי לעצמי שזאת הפעם האחרונה שלי כאן. חשבתי על ההשלכות של זה. קיוויתי שהנסיגה תביא את הסוף לכל הקטיושות“.
התבדית.
“היום אני יכול להגיד שכשיוצאים חד־צדדית, בלי הסכם, חוטפים. מלחמת לבנון השנייה היא תוצאה ישירה של מה שקרה מהנסיגה. לא יצאנו מחוזקים מהסיפור הזה“. כץ קיווה שהשאיר מאחוריו בלבנון גם את עניין הקלטות, אבל כשחזר לארץ הוא נשפט וקיבל ריתוק של 28 יום. “הבאסה הייתה גדולה, אבל אבא שלי ניחם אותי ואמר שזה עוד ישתלם לי“, הוא אומר. כשסירב המ“פ להחזיר לו את הקלטות המוחרמות, כץ לא נתן לעובדה הפעוטה הזאת להפריע לו. הוא הצליח לשים עליהן את ידו, ובמסגרת מבצע לילי מורכב (שהוא עדיין לא מוכן לפרט) שכפל אותן בלי שהמ“פ ידע על כך.
גנבת אותן.
“השאלתי משהו שהיה שלי. אני לא מאמין בעונש כפול, וכבר נענשתי כשרותקתי. במקרה הזה, המטרה גם קידשה את האמצעים“. אחרי שהשתחרר פנה כץ לבמאי יורם לוי, וביקש ממנו לצפות בקלטות שלו. כשלוי השתכנע וצפה הוא התלהב והחליט להפוך אותן לסרט. תשעה חודשים אחר כך הוקרן ‘אבא אמר לי צלם‘ בהקרנה חגיגית בסינמטק. למחרת, במלאות שנה לנסיגה, הוקרן הסרט בערוץ 2. עודד בן־עמי, דובר צה“ל דאז, אהב את התוצאה אבל לא את הדרך.
“הוא אמר לי: ‘זה סרט מצוין, אבל למה צילמת בלי אישור?‘“ נזכר כץ בשיחה עם בן־עמי. “אמרתי לו שאם הייתי מבקש אישור לא היו נותנים לי. המסמך החשוב הזה לא היה רואה אור. היום צה“ל רואה בתיעוד חשיבות עליונה, ודובר צה“ל כל הזמן מתעד. הסרט גם נתן רוח גבית לגולני, ובעקבותיו עלה שיעור המתגייסים שרצו להגיע לעורב גולני“.
ועדיין, קיבלת כסף על סרט שצילמת בשירות הצבאי. אתה לא רואה בזה בעייתיות?
“נמתחה ביקורת, אבל אני מאמין שעשיתי את הדבר הנכון. הביקורת הייתה חלק קטן מהפרגון. לא באתי מראש לעשות עסק, רציתי להראות למשפחה שלי מה אני עושה בלבנון“.
אחד הקטעים המרגשים שצילם הפעם הוא היציאה מעזה. החול טובעני, החום גבוה, הזיעה ניגרת ונכנסת לעיניים, ולכל אחד יש לפחות 40 קילו על הגב. בסרט אפשר לשמוע את נבו מתנשף מעוצמת המאמץ, אבל המילואימניקים צועדים נחושים, מרגישים כבר את הבית. כשהגיעו לשטחי הכינוס ארזו את הציוד. ערימות הממתקים שקיבלו מהעורף נשלחו כתרומה לילדים, וגם למגבונים נמצא מוסד ששמח לקבל אותם בתרומה.
כשחזר סוף־סוף הביתה מיהר נבו לשאוף לריאותיו את לחן הקטנה. בימים אלו הוא שוקל עם ערוץ 2 מה לעשות עם החומר שצילם, והאם לערוך אותו לסרט. יש בו תחושת החמצה על היציאה מעזה, אך עם זאת הוא חש שהמשימה עוד תושלם.
“ברמה האישית אני מרגיש סיפוק ממה שהיה עד עכשיו, וגאווה גדולה“, הוא אומר. “אני מרגיש שיכולנו לעשות יותר כדי למגר
“הרגשנו שקיבלנו הרבה מהמדינה ומהעורף בזמן המילואים, ואנחנו רוצים להחזיר את זה לחברה“, כץ אומר. “עד עכשיו גייסנו עשרות פעילים, וכל מילואימניק יחזיר בתחום שהוא טוב בו“.
מה יהיה הסרט הבא? ‘סבא, צלם‘?
“כמו שסבא שלי נלחם בגוש עציון ואבא שלי נלחם בששת הימים, ואחי בלבנון השנייה, ואח אחר ב‘חומת מגן‘, ואח אחר שעכשיו בשירות, אני משער שגם הבן שלי יצטרך להילחם. אין זבנג וגמרנו, נראה שנגזר עלינו עימות אחת לכמה שנים. האם נעשה מזה סרט? אני עוד לא יודע“.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם