אולפנים ונמלי תעופה: התשובה הציונית ההולמת
לא ניתן היום להעלות עולים על אוטובוסים להפריח את הנגב, אבל כחברה וכמדינה אנו יכולים לעודד ולתמרץ ולדחוף להקמת מטרופולינים במה שמכונה כיום פריפריה. זהו הלקח החברתי
אך דווקא בעת הזאת כדאי לחזור לימים בהם המילה התיישבות הייתה מילה גאה, דומיננטית, חזקה ובעיקר ביטחונית. כיום אנו יודעים שגם חברתית, כשאנו פונים לחיזוק הפריפריה. התותחים, נכון לימים הקרובים, כי כבר איש אינו יכול להבטיח מעבר, השתתקו בגזרת עזה. הצדדים מלקקים את פצעיהם ומנסים לאמוד מי ניצח ומי הפסיד. אך מעבר לנבירה בתוצאות כאילו זה משחק כדורגל, כדאי בהחלט להפיק לקחים.
לקחים צבאיים ומדיניים מדוברים מעל כל במה, לכן אני רוצה לגעת דווקא בלקחים החברתיים. כי מה יותר ניצחון על חמאס והתגברות על הרקטות מעוד בנייה, ועוד צמיחה, רכבות נוסעות וערים מתעצמות?

לחזק את הפריפריה. התיישבות החדשה בנגב
צילום: יהודה לחיאני
הלחימה בדרום הראתה שוב, ביתר שאת, את התמרכזות הכלכלה והחברה של מדינת ישראל ברצועה צרה לחופי ים התיכון. הדיווחים מהדרום שודרו אלינו מן המרכז. עם ישראל חרד לגורל הדרום המותקף, ולמרות שהייתה ערבות הדדית, עדיין תושבי הדרום נשארו ה"אלו ששם".
עם כל האיומים הביטחוניים מכל צדדיה של מדינת ישראל, אסור שהאוכלוסייה תיאסף אל המרכז והפריפריה תישאר כאגן מוחלש. כמובן שהתיישבות של שנות האלפיים שונה מההתיישבות של ימי "אנו באנו ארצה". כבר פוחת הצורך בבחורים חסונים עם טוריות על הכתף ואילו הקמת יישובים חדשים נהפכה לסוגיה אקולוגית ותקציבית כבדת משקל. אך אסור לוותר על יעד פיזור האוכלוסין הישן: מה שנדרש לעשות בישראל הוא ליצור מספר ערי מטרופולין, בדרום, בצפון ובמזרח, שיהוו מנועים כלכליים, תרבותיים וחברתיים.
הנה התקשורת
נכון, אנחנו כבר לא מדינה ריכוזית, כמו זו שהיינו מכורח הנסיבות בתחילת שנות המדינה. נכון שהיום אי אפשר לעלות עולים לאוטובוסים וליישב אותם במקומות שנוח למדינה. וגם טוב שכך. אך בכל זאת אפשר לדבר על כך, לעודד זאת, לתמרץ, להרים על נס. זה לא כל כך נוח, כי אלו תכניות לשנים רבות ולא זוכים באותה קדנציה לקצור פירות, סרטים ודיבידנדים פוליטיים על כך, אך זוהי מנהיגות וזה חזון. וזאת באמת דאגה לעתיד ילדינו. וכמו ההשקעה בחינוך, כדאי גם להשקיע בהתיישבות. לא כסיסמה מן הפה ולחוץ, אלא כתוכנית עבודה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg