הקלישאה הכושלת של 'חינוך נגד גזענות'
הקמפיינים האינסופיים של משרד החינוך לא יועילו, אם המסרים ימשיכו להיות מבולבלים, מוטים פוליטית ומתנכרים ליהדות. מי יודע מהי גזענות?
אבל אולי נכון יותר לחשוב מעט מחוץ לקופסה ולשאול מדוע בני הנוער עצמם, גם כאלו שלעולם לא יקניטו שמאלני או יקראו נגד ערבי קריאות גנאי, רואים בציניות את הקמפיין החינוכי האינדוקטרינטיבי הזה? דומני שאת התשובה לשאלה זו ניתן למצוא בחשיבה הפילוסופית הקלוקלת הנמצאת בתשתיתו של חינוך נגד גזענות זה. שהרי בסופה של שנה על "האחר הוא אני" לא ברור מיהו "האחר" ומיהו אני ומהי, בכלל, גזענות.
בשיח התקין פוליטית, המדוקלם, כל הבחנה תרבותית בין קבוצה אחת לאחרת היא "מהותנית" ועל כן "גזענית". אפשר לראות בספרה של סימון דה בובואר, אחת מאימהות הפמיניזם, "המין השני" (שאמנם תרם רבות להבנת היחס המחפיר של גברים לנשים), את שורש ההכללה הגורפת של "היחס לאחר", זו הכורכת בברית מופרכת את כל ה"דפוקים". "היחס לאחר" על פי ספרה יצר גזירה שווה אוטומטית בין יחסם של גברים לנשים, לבנים לשחורים, עשירים לעניים, אנשים בעלי יכולות גופניות תקינות לנכים, צעירים לזקנים - כולם "אחרים". וזאת, למרות שכל אחת מן הבעיות החברתיות הללו היא נפרדת ויש להבינה לגופה!
החינוך נגד גזענות כחינוך של "היחס לאחר" לוקה בשתי נקודות. האחת, הגזענות מוגדרת בו באופן רחב מדי ועל כן לא מדויק. והשניה, הוא מתמקד בביקורת על קבוצות אוכלוסיה מסוימות (לרוב: שומרי מסורת בצורה כזו או אחרת - "חרדים" "מתנחלים" "ש"סניקים" ועוד), מכליל לגביהן, וכלל אינו נוגע בשורש הגילויים האלימים הנכנסים תחת כותרת ה"גזענות". למעשה, בבואו לשחרר את העם מסטריאוטיפים שליליים של ערבים ושמאלנים, הוא מתייג באופן סטריאוטיפי קבוצות אחרות. ומעבר לכך: אם הכל הוא גזענות אזי שום דבר אינו גזענות ואזי אין דיון מלמד ומחנך על השאלה מהי גזענות ומה מייחד אותה.
גזענות, על פי המילון הפילוסופי של אוניברסיטת סטנפורד, היא תופעה מאד ייחודית השונה מכל "היחסים" ל"אחרים" הנזכרים לעיל (שגם ביניהם קיימות אבחנות עליהן יש לתת את הדעת)
בשורשה של הגזענות קיים רעיון ה"גזע"- וממנו משתלשלת הנחת היסוד שלקבוצת אוכלוסיה מסוימת יש תכונות אופי שליליות, הקשורות לרוב בתופעות גופניות חיצוניות כגון מבנה אף, צבע עור או תכונה גנטית אחרת, שכולן מושרשות בביולוגיה. הגזענות, לשיטת המילון הפילוסופי, היא תופעה מודרנית - שכן לא תרבותה של יוון העתיקה, וגן לא היהדות, הנצרות או האיסלאם במקורם הבחינו בין בני אדם על יסוד תכונות גופניות גנטיות ה"מעידות" על תכונות אופי שליליות.
ואכן, גם בקיץ האחרון התופעות האלימות של יהודים כלפי ערבים (תופעות מקבילות מן הצד הערבי כלפי יהודים הס מלהזכיר כמובן) לא היו גזעניות. היה בהן, וכאן אני מגיעה להחמצה השניה של החינוך
כיצד עובדים לצד אדם, בן עם אחר ותרבות או השקפת עולם שונה התומך באויב שלי/שלנו? האם יכולים אנו לשאוב ממקורות הזהות שלנו הנחיות המרסנות את רגשות הכעס הסוערים שבתוכנו על מנת שלא נעצים מצדנו את מעגלי האיבה?
בסוגיה זו נראה לי כי דווקא ראוי לפנות ליהדות ולא לשיעורים רדודים על "היחס האחר" ו"נגד גזענות" שלרוב אינה גזענות. אוצר הרעיונות הגלום במקורות היהודיים המלמד את האדם לרסן את רגשות הזעם והנקמה שבו, המאפשר ביטויים של הגנה עצמית רק בצורה מחושבת, ממוקדת ויעילה – הוא גדול. החל מן הפסוק הידוע "בנפול אויביך אל תשמח", דרך הרעיון שרק האל ישפוך חמתו על הגויים שלא ידעו אותו וכלה בעובדה שחז"ל פירשו את הפסוק "עין תחת עין" בתורה כמלמד על ההכרח לפצות את הנפגע בגופו בפיצויי ממון. בפרשנותם עקרו חז"ל, אגב כך, את הדפוסים האלימים של גאולת הדם המתבטאים בפסוק "נפש תחת נפש" ותקפים במזרח התיכון הברברי עד עצם היום הזה.
הנה, לעתים מה שנתפס באופן מופרך כשורש הבעיה – היהדות - הוא דווקא שורש הפתרון: לימודי יהדות כדרך לאימון בניהול סערת רגשות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם