זמן לבקש סליחה מסבתא, יאיר לפיד ואפילו דאעש
הכי אני אוהב את הלגיטימציה שיום כיפור נותן לקיפול האגו. רגע לפני שנכנס הצום, כמה סליחות שאני פשוט מוכרח לבקש
כל המדינה נכנסת לתרדמת, כולם נסגרים בבתים ואוכלים את עצמם לדעת רגע לפני שנכנס הצום, וחשבון הנפש שממזג את עצמו עם קריאת הספר שקיבלת לפני שלושה חודשים וחסכת לכיפור (כן, מצטער, אנחנו החילונים קוראים דברים אחרים במהלך הצום, שהשם יסלח לנו).
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בעיקר, מה שתמיד אהבתי: הלגיטימציה שהיום הזה מעניק לך לקפל את האגו, להעלות אותו לבוידעם, ולבקש סליחה באמת, מהלב. אז הנה, לכבוד כיפור, כמה סליחות - חלקן אישיות, חלקן קצת פחות - שאני פשוט חייב לבקש.
סליחה מכלי התקשורת הישראליים. משהו ברצף האירועים של השנה האחרונה ובהתנהלות של רבים מכם חידד אצלנו את ההבנה שאתם בעצם סוג של מפלגה - מפלגה חשובה, עם זכויות רבות, אבל מפלגה, כזו שצריך להתעניין באינטרסים שמאחורי כל דיווח שלה, באג‘נדה שמסתתרת מאחורי כל כתב, במכנה המשותף מאוד של רובכם ובניגוד המדהים שבינו ובין התפלגות הדעות בקרב הציבור. וכמובן, בצורך במפלגה יריבה עם אידיאולוגיה חלופית.
סליחה מהגברת מרוטת העיניים ורוח החיים שעמדה מאחוריי בשופרסל עם ילדה על הכתפיים, ובזמן שהסכמתי סוף־סוף לעשות כרטיס מועדון (פעם ראשונה לבד בשופרסל, התפתיתי), הילדה שלה לא הפסיקה לצרוח שהיא רוצה את חבילת הסוכריות הצבעוניות, שהוצבה ליד הקופה בדיוק כדי שילדים קטנים וצווחניים יוכלו לגרום להוריהם להרהר באמצעי מניעה.
סליחה מנהגי מוניות שהציעו לי לסגור מחיר אבל ביקשתי מונה, ואז לאורך כל הדרך הקפדתי לקלל אותם בלבי בכל ברקס, איתות או סימן אחר שהעיד שהם מנסים לגרום לי להצטער על כך שלא סגרתי איתם מחיר.
סליחה מהיושב במרומים. אל תסתכל עליי במבט הזה שלך, אתה יודע בדיוק על מה. טוב, נו: עפולה, 1996, ליל כיפור, שתיים בלילה. עבדכם חוזר מלילה עפולאי של שיטוט ברחובות בחיפוש אחר הבנות מהכיתה, נכנס הביתה גמור מעייפות, ניגש למקרר ודופק שלוק מים. על השלוק הארור הזה לא סיפרתי לאף אחד, ולמחרת בבוקר המשכתי לצום כאילו הכול כרגיל. אבל תחושת האשמה צורבת עד היום. לזכותי ייאמר שאנו גרים בקומה השביעית, מה שהצריך עלייה של עשרות מדרגות.
אבל לעולם לא אשכח את הבושה שליוותה אותי במשך השנה: כל כישלון במבחן נזקף לזכותו של שלוק המים הסורר, כל פצעון חדש על פניי הילדותיים לחש לי בשקט: “לקחת שלוק, עכשיו תשלם“.
שנה שלמה הסתובבתי בתחושה שגמרתי לאלוהים את המימייה באותו שלוק, ובמשך שנה כל מה שחיכיתי לו היה יום כיפור הבא כדי לנסות ולכפר על התועבה. כשהוא הגיע צמתי שעה נוספת והחוב הוחזר, אבל אני חש צורך לבקש שוב סליחה.
סליחה מיאיר לפיד על כל מה אמרנו עליך השנה. עכשיו תתנצל אתה על מה שהבטחת.
סליחה מסבתא שלי על כך שאני לא בא מספיק, וכשאני כבר בא אני מפליא במשפטים מורכבים ומלאי משמעות כמו “הכול בסדר“, “אין חדש“ ו“חיים, את יודעת, כרגיל“. סליחה מאמא שלי על כל הפעמים שרימיתי אותך במשחקי הרמיקוב המשפחתיים של יום כיפור. בכלל, עד גיל 16 בערך הייתי בטוח שמשחק רמיקוב מול אמא שלך וסבתא שלך זו מצווה יהודית, ובמהלכה מי שמקבל הכי הרבה ג‘וקרים הוא מי שאלוהים הכי אוהב. אז כן, מדי פעם הסתרתי ג‘וקר בשרוול. סורי על זה.
סליחה מהחבר‘ה הטובים בדאעש. בתכל'ס, לא עשיתם שום דבר שמיליון ארגונים אסלאמיים לא עושים כבר שנים, אבל הצלחתם ליצור שילוב מקסים בין הפרימיטיביות של הסכין על הצוואר ובין הקִדמה של ההעלאה המהירה ליוטיוב. חוץ מזה, אתם לא שונים מהותית משאר ארגוני האסלאם הרדיקליים שמסתובבים בינינו כבר כמה עשורים. אלו אנחנו שצבועים.
סליחה מהדיאטנית שלי. אני מקלל אותך המון, במיוחד ברגעים הקסומים שבהם אני מחליף המבורגר כפול עם בצל מטוגן וצ‘יפס בשתי כפות קוטג‘ ופרוסת לחם מלא. סליחה מכם, הקוראים, על כך שהמצאתי שיש לי דיאטנית בשביל פאנץ‘.
סליחה מאבו־מאזן. כבר שנים שהבנאדם עושה הכול כדי להוכיח לנו ששלום הוא לא בדיוק המטרה שלו, ובכל זאת חלקנו מתעקשים לעצום עיניים ולהמשיך לראות בו “פרטנר“. תשלום למשפחות של רוצחים, הסתה במערכת החינוך, טרור דיפלומטי, מה לא. אז אבו־מאזן, סליחה, אבל תצטרך להתאמץ קצת יותר כדי לשכנע אותם. הנאום האחרון באו“ם, אגב, הוא צעד נכון בדרך לשם.
סליחה מהקולגות שלי במשרד. כבר שבועיים אני חופר להם עם הביצוע האלמותי של חנוך אלבלק לתפילת “ונתנה תוקף“, אולי הביצוע המושר הטוב ביותר שאני מכיר לטקסט יהודי. את האשמה אני זוקף לזכותו של אבי: כילד אני זוכר איך בכל שנה הייתה צצה ברכב המשפחתי, קצת לפני יום כיפור, קלטת עם השיר הקסום, המרגש, המפחיד, המבעית, המעורר בהלה, המרגש והמפעים הזה.
אבי, שאהב ועדיין אוהב די באובססיביות את הביצוע, נהג לתת לו ללוות אותנו לאורך כל הימים הנוראים, ממש עד ליום כיפור עצמו.
“ונתנה תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום“ בדרך לבית הספר, “וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון, כבקרת רועה עדרו, מעביר צאנו תחת שבטו“ בדרך לחוג קראטה, “ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה“ בשבת (שאלוקים יסלח לי) בדרך לסבתא בחיפה. אז חבריי למשרד: אני מתנצל על החפירה, אבל זה הרגל מבית אבא, והרגלים כאלה לא משנים כל כך מהר.
זהו. סיימתי. יש עוד כמה סליחות מאשתי, ואחת מחבר טוב, אבל אפשר להגיד שסיימתי. אני מתנצל בפני כל המוזכרים לעיל, ואם שכחתי מישהו, לא נורא: נקווה שניחתם לחיים ונזכה לטור של השנה הבאה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם