יום כיפור וסוכות: שמחה שמתנערת מחומרנות
בדירת החדר שלהם בירושלים חיו סבי וסבתי שנים רבות בצניעות ובשמחה. אנו התגלגלנו אל הוויה חומרנית שמודדת הכל בכסף ולעולם אינה מסתפקת במה שיש. אפשר אחרת
ואכן, אי אפשר לדבר על "צדק חברתי" בלי לחנך את עצמנו להיות שמחים בחלקנו. אי היכולת לשמוח בחלקנו היא שורש ההשתעבדות הבלתי פוסקת למותרות ולכסף הקונה אותם. בבית החלוצי-ציוני-סוציאליסטי בו גדלתי רווחו הערכים היהודים: "הסתפקות במועט", "כל מלאכה מכבדת את בעליה", "אנחנו שמחים במשפחתנו, בחיינו, ביחסים שבינינו - אותם אנו מטפחים, אנחנו שמחים שאנו חיים בארץ ישראל, כיהודים עצמאים שחיים על אדמתנו ומקיימים את עצמנו בכבוד".
עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בחדרם האחד בו חיו בשיבה טובה סבי וסבתי בירושלים התארחו אורחים מרחבי הארץ – חברים מתקופת העלייה ארצה, גדוד העבודה והמחתרות. גם קרובים מן העולם הרחב או סטודנטים מארצות העולם השלישי שלמדו בירושלים ובאו לחזות בנס הציוני של התיישבות יהודים בארצם. בחדר אחד הם ישנו, קראו ספרים רבים, אירחו את הנכדים ושיחקו אתם, אירחו את סעודות ערב שבת והחגים המשפחתיות. בחדרם לא הייתה טלוויזיה.
אהבת "יום קטנות"
הם היו יהודים חילונים אוהבי עם ישראל וזו הייתה מהות ה"סוציאליזם" שלהם, שהתגלם בעשייה ציונית. כך היה אצל רבים מאנשי העלייה השנייה והשלישית: הסוציאליזם היה אהבת "יום קטנות", הנהגת הפשטות בחיים ובשאיפות. אגב עלייתם ארצה ויתרו יהודים רבים על עושר בגולה, עושר שגם עבור מי שלא ויתר עליו נסתיים ממילא בטרגדיה ובהרג עם פרוץ המהפכה הקומוניסטית והלאמת רכושם – ברוסיה, ועם הגזל וההרג הנאצי –בפולין.
אנחנו, צאצאיהם של החלוצים, התברכנו בשפע חומרי שהם, הסבים והסבתות שלנו ואפילו הורינו, לא חלמו עליו, אך אי שביעות הרצון ממה שיש לנו מוטבעת בתרבותנו.
כיצד קרה שמעם שחי בדלות הפכנו (בעיקר בגולה ובחלק מן השכבות הכלכליות כאן) לעם שתלוי ברווחה חומרית? כיום, בתפוצות, הרווחה החומרית היא כרטיס כניסה לחיים יהודיים (מלבד במגזר החרדי). וגם בארץ, הופך המעמד הבינוני אט אט לתלוי לחלוטין ברווחה חומרית. אני שומעת את הדברים הללו מכל מי שמחנך בימים אלו ילדים בגיל בית הספר. דתיים וחילונים, שמאלנים וימנים, מכל קצווי הארץ מדברים על הלחץ החברתי על ילדינו לרכוש מוצרים מסוימים, מותגים, לנהל אורח חיים כמו שרואים בטלוויזיה ב"אמריקה" המסמלת שפע מיוחל.
לא רבים הם הילדים וההורים המסוגלים לעמוד נגד לחצים חברתיים אלו ואולם, דווקא החוסן הכלכלי והחברתי של הדורות הבאים תלוי גם ביכולתם של הדורות הבאים לחיות בצמצום, לחיות על פי תקציב, לשקול הוצאות,
לתת צדקה (!) ולחלוק רווחה חומרית עם הזולת קודם כל באותו הבית.
יום הכיפורים נוגע בדיוק בעצב הרגיש הזה - ומעמיד מולנו שאלה קשה: האם יש בנו יכולת לחיות חיים טובים של שמחה בחלקנו גם כשאין לנו את כל הדברים החומריים שיש באמת או יש לכאורה "לאחרים". האם אנחנו יכולים לחנך את ילדינו להסתפק במה שיש להם ולנו ולומר על כך תודה. האם אנחנו יכולים לתאם עמדות בין הורים על מנת להגביל את הנהייה אחרי החומר בבתי ספר, בקהילה? האם אנחנו מסתפקים במה שיש לנו ומודים על כך?
לא באנו לכאן בשביל היי-טק
זו אינה רק שאלה אישית אלא גם שאלה לאומית: כשהתיישבות כפרית ברחבי הארץ נתפסת כבזבוז כלכלי משום שהיא מרוחקת מן הערים (צריך לסלול לשם כבישים לוודא שמגיעה לשם תחבורה ציבורית ולבנות
בניגוד לנצרות או לקומוניזם, היהדות אינה רואה חטא ברווחה חומרית. אנו מתפללים בתחילת השנה "כתבנו בספר פרנסה וכלכלה" ושיתמלאו "אסמינו שבע". אבל אלו הם אמצעים למטרה הסופית שנהיה "ששים ושמחים בבניין שלם" כדברי הנביא ישעיהו. בעולם בו אנו מודדים את עצמנו בכסף וברווחה חומרית, האם בכלל ניתן להיות "ששים ושמחים" במשהו? שהרי תמיד יהיה משהו נוסף שאין לנו, ש"חייב" להיות לנו.
ביום הכיפורים ובחג הסוכות שיבוא אחריו אנחנו מקבלים תזכורת לכך שהשער הזה, שער החיים, פתוח למי שמוכן לעשות את העבודה הפנימית, למי שיהיה מוכן "לשוב מדרכנו" – מן החטאים של צרות עין, קינאה ונטיית גרון (התנשאות) - ולחיות חיים רוחניים מלאים ופשוטים של שמחה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם