המאמצים השתלמו: הפלסטינים חסומים באו"ם
ההצהרות הפומביות של נתניהו ואובמה מלמדות על פער, אבל שיתוף הפעולה הרבה יותר ממשביע רצון. עליית דאעש פותחת לעולם את העיניים, ובאו“ם אפשר היה לשמוע גם כעס אירופי על נאום אבו־מאזן
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אלא שיש הבדל משמעותי: בעיצומה של שנתם החמישית המשותפת, אובמה ונתניהו יודעים היטב את המרחק בין הרצוי למצוי. הם גם יודעים שהפערים ביניהם לא כל כך גדולים. אובמה אולי היה רוצה לראות התקדמות בעניין הפלסטיני אלא שהוא למד על בשרו שהדבר בלתי אפשרי. מיטשל, קרי, אינדיק - כולם ניסו, כולם נכשלו. המדיניות בפועל של הנשיא היא גיבוי לישראל במוסדות האו״ם.
שגרירתו בבניין, סמנתה פאוור, טרחה ובאה במיוחד לשמוע את נאום נתניהו, מחווה סמלית ביחס לאופן התנהלותה בדרך כלל כלפי ישראל. אם יהיה בכך צורך, אובמה יטיל וטו על יוזמת ההחלטה החדשה של הפלסטינים. עם כל ציפייתו להתקדמות, הוא עדיין דבק בעקרון המשא ומתן ומתנגד לצעדים חד־צדדיים.
כשם שאובמה מפוכח, כך גם נתניהו. כפי שאמר בפתח הפגישה עם נשיא ארה"ב, הוא כבר יודע שבתקופה שנותרה לו אובמה לא יאפשר לאיראן להתגרען. הרקורד בעניין זה מוכח. השאלה היא אם איראן תהפוך למדינת סף גרעינית. ראש הממשלה מפנה בצדק את הזרקור לאיראן, אבל ידוע לו שלפחות בשלבים מסוימים המהלכים של אובמה התבררו כסבירים. במיוחד הסכם הביניים.
ישראל, שהתנגדה להסכם הזה בכל כוחה, רוצה עכשיו שהוא יימשך לנצח. גם אם ישראל הייתה רוצה קו קשוח יותר מול איראן, אי אפשר לומר שארה״ב מפקירה את החזית לגמרי. ההצהרות אולי מלמדות על פער, אבל שיתוף הפעולה בפועל הרבה יותר ממשביע רצון.
למרות הגב של אובמה באו“ם, חשוב לציין: מדובר בנשיא חלש. כשאת החדר הסגלגל יעזוב הנשיא שנכשל אפילו באבטחה בסיסית של הבית הלבן, ייתכן שיקום מנהיג שיעשה סדר בבלגן העולמי. כי היום אין כזה. את העולם החופשי מנהיג אדם שהוא צל של עצמו, חלש ומבולבל, חסר מדיניות, מרבה במילים וממעט במעשים.
אדם שבעצמו אמר כי הוא ממתין לסוף הכהונה, שוטר עולמי שנראה כמו משטרת ישראל. אם בדעת הקהל האמריקנית נהנה אובמה מ־42 אחוזי תמיכה, הרי שבשיחות הרכילות בין באי עצרת האו״ם מדובר בהרבה פחות. מנהיגים מכל העולם ובמיוחד מהמזרח התיכון, נדהמים כיצד אמריקה גוררת רגליים מול איראן, מסתפקת בחמש תקיפות יומיות מול דאעש ולא נוקטת פעולה מול תרחיש סביר, שבו כוחות אל־קאעידה או ארגוני חסות איראניים ישתלטו על באב אל־מנדב, המצר שבין תימן לסומליה והפתח לים סוף.
כי הרי גם תימן, פעם בת ברית של אמריקה, היא בין המדינות שהיו ואינן עוד. ועוד לא הזכרנו את אוקראינה. גם אם הביקורת על אובמה מוגזמת – היא אינה מופרכת. אובמה ("אין לנו אסטרטגיה") וגם שר החוץ שלו ("הטיפש", כפי שמכנים אותו אחדים מהמנהיגים הערבים), אחראים לסדרה של טעויות צבעוניות על כל השטח, כפי שכתבה פעם נעמי שמר. למשל האבחנה העיקשת שהסכסוך הישראלי־פלסטיני עומד בשורש הבעיות במזרח התיכון.
חמש שנים ישראל נאבקת בתזה התלושה הזו. חמש שנים אובמה מתעקש עליה. רק עכשיו, כשהמזרח התיכון עולה בלהבות, שינה הנשיא את דעתו. עד כדי כך שבנאומו הפותח את העצרת, התהפך ב־180 מעלות ושכח שהוא עצמו השמיע מעל אותה במה את התזה שכעת הוא מבקר.
"מובן שהמצב בעיראק, בסוריה ובלוב צריך לרפא כל אחד מן האשליה שהסכסוך הישראלי־ערבי הוא שורש הבעיות של המזרח התיכון. זמן ארוך מדי נעשה בכך שימוש כדי להרחיק אנשים (הכוונה למנהיגים הערבים, א"כ) מהבעיות בבית", דברי אובמה, שנאמרו בעיצומו של ראש השנה.
נאום הנשיא, תדמיתו המעורערת וגם החמצת ימי השיא של העצרת בשל ראש השנה, היו התפאורה לביקור נתניהו. רק אחדים ממנהיגי העולם עוד נותרו בעיר. הפקקים הקבועים של שבוע העצרת הסתיימו. ניידות השידור, החוסמות בימי העצרת את השדרה הראשונה, שבו לבסיסיהן. בנייני האו"ם, השוקקים משלחות מתרוצצות, היו שוממים. אולם העיתונות הענק היה ריק עד כאב. אפילו סלון האירוח המפואר שקטאר תרמה לאו"ם עמד פנוי. למעט ראש הממשלה ההודי וכמובן אובמה, לא היו לנתניהו פגישות עם ראשי מדינות אחרים.
אם היה מגיע בשבוע שעבר, קיים סיכוי לא רע שהיה פוגש לראשונה את נשיא מצרים א־סיסי. כבר היו מגעים בכיוון. עם זאת, האיחור למסיבה הניב פירות משל עצמו. כמו מרואיין אחרון ברדיו שזוכה לסגור את הדיון ודבריו נשארים בזיכרון המאזינים, כך לנתניהו ניתנה האפשרות לומר את המילה האחרונה. לא פחות חשוב, דווקא בנסיבות החריגות של הביקור הזה ובפעילות שקדמה לו, ישראל עשתה כברת דרך משמעותית באתגר החשוב מכול: עמידה על שתי רגליים עצמאיות בזירה הבינלאומית.
נהוג לחשוב, ובצדק, שאמריקה חלשה לא טובה לישראל. אחרי הכול, יש רק מדינה אחת שתטיל עבורנו וטו ברגע האמת, כך שלא טוב שהחברה הכי טובה שלנו תיתפס כילד הכאפות העולמי. אין גם שום ספק שישראל עדיין חייבת את המטרייה האמריקנית ואוי למי שיזלזל בכך. עם זאת, הצלחנו לעשות לבד לא מעט צעדים.
מיד עם נחיתתו נפגש נתניהו עם נארנדרה מודי, ראש ממשלת הודו החדש, הכריזמטי ואוהב היהודים. מודי מתעב את האסלאמיסטים הקיצוניים, ואצל מי ימצא אוזן קשבת לכך אם לא אצל נתניהו. מודי הוא דוגמה מאלפת לכך שהשקעה עקבית ונכונה לזמן ארוך מניבה תוצאות. ישראל מטפחת כבר שנים את חקלאי מחוז גוג‘ארט בהודו, אותו מחוז שממנו
מגיע מודי. מדריכים ישראלים העבירו שם השתלמויות אינספור, וטכנולוגיות ישראליות מוכרות, כגון חממות וטפטפות, הזניקו את היקף התוצרת החקלאית. מודי, שנתניהו היה המנהיג הזר הראשון לברך אותו לאחר ניצחונו המפתיע בבחירות, מכיר טובה. נתניהו הזמין אותו לבקר בישראל ויש סיכוי לא רע שיגיע בקרוב. כך מהדקים קשרים עם הדמוקרטיה הגדולה בעולם ועם הכלכלה הרביעית בעולם, שביום מן הימים עשויה להשפיע על מהלכים בינלאומיים הנוגעים לישראל.
הצעד העצמאי השני והפחות מוכר, הוא התרקמות קואליציית גיבוי לישראל במועצת הביטחון. נשמע כמו ימות המשיח, ואין גם ערובה שההישגיים הנוכחיים יימשכו לאורך זמן, אבל בעבודת נמלים שחשיבותה לא תסולא בפז מצליחה המשלחת הישראלית באו“ם ליירט החלטות בעייתיות, הרבה לפני שהן מגיעות לשולחן הדיונים.
לא שאוהבים פתאום את ישראל, אלא שהסיטואציה הבינלאומית והעזרה הצמודה של המשלחת האמריקנית באו“ם, מביאות לכך שכרגע הפלסטינים חסומים לחלוטין במועצת הביטחון. לא סתם אבו־מאזן דוחה את פנייתו למועצה לקבל הכרה כמדינה. הוא יודע שאין לו סיכוי להעביר אותה. התמיכה בישראל לא מגיעה רק מחברות המועצה אוסטרליה, ליטא, ניגריה ורואנדה, ששר החוץ ליברמן הודה להן בפומבי על סיוען לישראל בזמן המלחמה, ולא רק מאמריקה.
אפילו האירופים מתחילים לקטר על אבו־מאזן. לא יימצאו לכך תימוכין בטקסטים הגלויים, שכן הדברים נאמרים מאחורי הקלעים. אבל בריטניה וצרפת למשל, גם הן חברות קבועות במועצת הביטחון, יודעות שעבאס ולא ישראל היה זה שטרפד את החלטת מועצת הביטחון על הפסקת הלחימה בעזה.
"המנהיג הפלסטיני שוחר השלום“ נלחם בשיניים בהחלטה הבינלאומית ליטול מחמאס את נשקו, ומי שצריך לדעת זאת יודע. בנוסף, קצה נפשם של האירופים בצעדים החד־צדדיים של עבאס, שמערערים את עבודת מוסדות האו“ם. נאום ה‘ג‘נוסייד‘ שלו רק החמיר את המצב מבחינתם. שפע הצרות הבינלאומיות, בראשן עליית דאעש, פותחות סוף סוף לאירופים את העיניים. מעצמות המערב מאפשרות את חזרתם של אלפי רוצחי דאעש ללב לבו של העולם החופשי.
גורם מערבי מדבר על כך שחצי משירות הביון הבריטי, ה־MI5, עוסק כיום רק בסכנה הזו. ישראל, אגב, מייעצת בעניין לאירופים כבר קרוב לשנתיים. וכשזה מה שמעסיק את האירופים, פוחת העניין בכאב הראש הפלסטיני. לשם השוואה, ב־2009 הזכיר אובמה בנאומו את ישראל והפלסטינים 18 פעם, וב־2010 הוא עשה זאת 22 פעם. בשני המקרים הוא הקדיש פסקאות ארוכות ומפורטות לאשליה שהסכם עם הפלסטינים, כמבוא לשלום עם העולם הערבי, נמצא מעבר לפינה. הפעם הוא הסתפק בשישה אזכורים בלבד.
כשארה“ב מסתבכת במזרח התיכון ואירופה מודאגת מדאעש, וכשהעניין הפלסטיני מידרדר למטה בסולם, האוזן קשובה יותר למדינאי בסגנון מערבי בעל יכולת הופעה מצוינת ותפיסה היסטורית מגובשת, המנסה פעם נוספת לפקוח את עיני המערב ולהסביר לו שדאעש היא אויב, אבל לא בהכרח המסוכן ביותר. האם המסר עבר? זה לא עובד בזבנג וגמרנו, מסביר שגריר ישראל באו“ם, רון פרושאור.
“אני זוכר ששאלו אותי את השאלה הזאת לאחר נאום הפצצה האיראנית והקו האדום. ראש הממשלה הציג מראָה לעולם בצורה יפה והעלה את הדברים שמדברים עליהם מתחת למסך. שם האמת ואנשים יודעים זאת. העולם מקשיב ואתה רואה שיש שינויים בפרדיגמות ובצורת החשיבה. אחרי שחוזרים על זה ומראים קווי דמיון ומסכמים באמירות ועובדות, בסוף זה מחלחל".
את מרב שעות הביקור הקדיש נתניהו לעבודת שכנוע סיזיפית. תדרוך לנשיאי רשתות טלוויזיה, מוציאים לאור ועורכי עיתונים. מפגש מיוחד עם מערכת 'הניו־יורק טיימס'. ראיונות לערוצי הטלוויזיה הגדולים, והחידוש בביקור הנוכחי: ראיונות לתחנות היספניות וערביות. ובכל זאת היה רגע אחד של נחת.
ביום שלישי בבוקר באו 250 מנהיגים יהודים למלון שבו התארחו נתניהו ורעייתו. אלו אנשים שעושים עבודה יומיומית מתישה למען מדינת היהודים. צעדת התמיכה הענקית בישראל בימי המלחמה, שהשתתפו בה 20 אלף איש, היא רק דוגמה אחת. קונסול ישראל בניו־יורק, עידו אהרוני, הודה להם, וכך עשה גם ראש הממשלה. יו"ר ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים, מלקולם הונליין, שיבח את מנהיגותו של נתניהו ודיבר על חשיבות האחדות של העם היהודי ומנהיגיו. "איזה קהל קשוח יש כאן", ירה נתניהו.
אחר כך, בטקסט שלעולם לא יעז לומר בישראל, שיתף ברגע אחד אינטימי שבו המתינה לו שרה רעייתו עד שלוש לפנות בוקר.
"בשעה שלוש לפנות בוקר, לאחר שסיימנו פגישה עם מפקדי הצבא, חזרתי הביתה לירושלים. שרה המתינה לי וסיפרה לי על מה שראתה במהלך היום ועל השיחות עם המשפחות הללו שאיבדו בנים, בעלים ואבות, משפחות שלבן נשבר. ואז חשבתי שכל אלה שאמרו שתושבי ישראל הם כמו קורי עכביש שייקרעו מיד, התבדו. איזה כוח, איזה אומץ ואצילות. איזה דור גדל בישראל, איזה כוח יש לעם. זהו מקור גאווה גדול ומקור תקווה גדול. זה אומר שנצחיות העם היהודי מובטחת".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם