לנהוג בכיפור: על שכנים, על רושם וגם על אמא שלי
הספקתי לעשות הכל ביום כיפור: להרצות, לכתוב, לטוס, להיכשל בראיון עבודה, אפילו להכיר בת זוג גויה בבית קפה שוויצרי. רק דבר אחד לא עשיתי: לא נהגתי ברכב בישראל
כך בילתה אמי ימי כיפור בארוחות שחיתות מאחורי חלונות סגורים, שכשבין ארוחה לארוחה היתה הולכת לבית הכנסת – לעשות רושם טוב על השכנים המסורתיים, שבינתיים התחלפו בצעירים חילוניים זרוקים שלא הכירו אותה ולא היה איכפת להם כהוא זה מהרושם.
בינתיים, גם אני גדלתי. עזבתי את תל-אביב לטובת כפר מבודד היטב. עזבתי גם אותו ונסעתי לחו"ל. חזרתי והספקתי לעשות הכל ביום כיפור: להרצות, לכתוב, לטוס, להיכשל בראיון עבודה, אפילו להכיר בת זוג גויה בבית קפה שוויצרי. רק דבר אחד לא עשיתי: לא נהגתי ברכב בישראל.
קשה לי להסביר למה. זה לא שפחדתי; לא שרציתי לעשות רושם טוב על שכנים; בטח לא עניין של אמונה דתית. ההגדרה הכי טובה זה הרגל רע - כמו סיגריות. כל זאת עד ליום הכיפורים של שנת 2004, שהביא אותי חזרה לתל-אביב. אמי אושפזה באיכילוב, וזה היה טבעי לנסוע אליה. אחרי זמן קצר היא שוחררה מהמיון, והשאירה אותי ואת בת הזוג הגויה לבלות חג ארוך ומשעמם בעיר סגורה.
אלא שאז בת הזוג הפתיעה עם מפה ושאלה: "אתה מעדיף צפונה או דרומה?"
"את מציעה לנסוע בכיפור?"
"באירופה אתה לא נוסע בחגים? אמנם הדת שלכם משונה, אבל לא ידעתי שישראל הופכת אנשים לרבנים."
לא היה טעם לדבר
"אני לא מאמינה שהבן שלי נהג בכיפור. מה יגידו השכנים? איזה רושם רע זה עשה עליהם!"
"נדמה לי שראיתי את השכן הגיי שגר קומה מתחתך עם חבר שלו רוכב על ידי במכתש, את השכנה הרווקה מהבניין ממול יוצאת מאוטו בחניה של נחל צין, ואת הזוג מהבית ממול שאימץ ילד מסין שותים קפה על המצוק."
"טוב, עם שכנים כאלה גם אתה רשאי לנהוג בכיפור."
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם