חיילי צה"ל צריכים אמונה משותפת בצאתם לקרב
הכנסת השיח הדתי לתוך חזון הלחימה של צה"ל מסוכן דווקא משום שעלינו לדבר בשם אמונות. עלינו לגבש סל משותף של ערכים היקרים לכולנו, כדי לא לפורר את המוסד הנחשב במדינה
עוד כותרות ב-nrg:
• יעלון בראיון מיוחד: דאעש עלול להגיע גם אלינו
• אסון בהימלאיה: ישראלי נהרג בסופת שלגים בנפאל
• כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
דווקא על רקע האמון הזה, שאינו חזון נפרץ במחוזותינו, עלינו להיזהר שבעתיים בכל הנוגע לצה"ל. עלינו להיזהר שלא לפגוע במעמדו, ולהשאיר אותו בלב הקונצנזוס של הציבור הציוני. "דף המפקד" שפרסם מפקד חטיבת 'גבעתי', אל"מ עופר וינטר, בעיצומו של מבצע 'צוק איתן', היווה חריגה מסוכנת מגבולות ההסכמה - לא משום שאסור לדבר בשם ערכים ואמונות אלא דווקא בשל החובה לדבר בשמם.
אמונה באל זו הדרך הנכונה? אל''מ עופר וינטר עם חייליו
צילום: דובר צה''ל
אך קודם עלינו לברר מהם אותם ערכים ואמונות. בישראל 2014 לא ברור מהו סל הערכים המניע את החייל הממוצע. בישראל 2014, שבה כבר כמעט לגיטימי להחזיק שלט "עברתי לברלין", אפילו בשביל מילקי, לא ברור כבעבר מה גורם לחייל להישמע לפקודה "אחריי" ולהסתער אל קרב שעשוי להוביל אל מותו.
האיום הקיומי על מדינת ישראל לא פסק, הקיץ האחרון הראה לכולנו ששאלת החיים כאן אינה מובנת מאליה ואינה פשוטה. ראשי יישובים הורו למשפחות החיות בקרבן להתפנות עד יעבור זעם. חבל ארץ שלם ננטש כמעט לחלוטין מיושביו, ומדינה אינה יכולה להרשות לעצמה לחיות במצב כזה. מסיבה זו, צדקת המלחמה ברורה. אבל האם החייל הפרטי, היחיד, עדיין מרגיש באותה עוצמה את הסולידריות והאחריות החברתית הזאת? ואם לא, האם הכנסת א-לוהי ישראל למשוואה היא הפתרון?
הפיכת המלחמה הצודקת שלנו למלחמת דת עלולה להרחיק משדה הקרב את אלה שאינם בטוחים שהם נלחמים למען אותו א-לוהים. היא עשויה להרחיק גם את אלה שבטוחים שא-לוהים שומר – אבל אינם בטוחים, בניגוד למפקד חטיבת 'גבעתי', שהם יודעים בדיוק מה הוא רוצה בכל רגע נתון. היא ודאי מרחיקה את אלה בינינו שהם בני דתות אחרות, אשר נלחמים לצדנו כתף אל כתף מתוך אמונה ברורה בצדקת דרכנו המשותפת.
הכנסת השיח הדתי והאמוני לתוך שדה הקרב עלולה להיות הרסנית במקרה של סתירה בין רצון הא-ל, כפי שמפרש אותו החייל או המפקד באותו הרגע, לבין מה שיגיד מפקד אחר. בארגון היררכי כמו הצבא אין מקום למפקד נוסף, אפילו אם "מלוא כל הארץ כבודו". בארגון צבאי יש שרשרת פיקוד ברורה: היא מתחילה בטוראי הפשוט ונעצרת ברב-אלוף. זה האחרון חייב דיווח רק לדרג אחד עליון יותר - הממשלה והעומד בראשה.
השינויים הדמוגרפיים שאנו עדים להם בישראל, כמו גם ריבוי השורות של קצינים חובשי הכיפות ובוגרי המכינות הקדם-צבאיות, מחייבים בראש ובראשונה את צה"ל, אבל לא רק אותו,
כאשר כונו נרצחי הפיגועים "קורבנות השלום" יצא קצפו של מחנה הימין בישראל על גיוס כפוי של המתים בשם אידיאולוגיה נתונה במחלוקת, ועכשיו אסור לחזור על טעות דומה. אנו ב'מכון הישראלי לדמוקרטיה' מתכוונים להוביל את תהליך החשיבה הזה, ופתוחים לשמוע את כל מגוון הדעות כדי שצה"ל יישאר הצבא של כולנו.
יוחנן פלסנר הוא נשיא 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', ושימש כחבר בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת בין השנים 2003-2007. ביום שני הקרוב יתקיים במכון שולחן עגול שבמרכזו דיון בשאלת "אתוס הלחימה של צה"ל: מה נשתנה?"
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם