שמחת תורה – חג ישראלי?
התורה כבר אינה רק נחלת חובשי הכיפות. גם הנשים, והחילוניים, לומדים אותה ושמחים בה. האם נוכל להפוך את שמחת תורה לחג של כולם?
האליטיזם הזה, שהופנה במקורו לאומות העולם וייחד את הקשר המיוחד של היהודי עם תורתו, מכאיב כשהוא מיושם בתוך ההוויה היהודית והישראלית: גם כאן רק לקבוצה אחת יש חלק בשמחת החג. אחד הרגעים שאני זוכרת בגעגוע משמחת התורה של ילדותי הוא הרגע בהקפות שבו יצאו הרוקדים מחוץ לבית הכנסת, לרחובות התלאביביים. רחוב מלצ'ט בואכה שינקין נחסם לדקות אחדות לתנועה, שגם כך לא היתה מי יודע מה עמוסה, ורוקדי בית הכנסת שלנו יצאו להקביל את פניהם של רוקדים מבית כנסת סמוך, ברחובה של עיר.
עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הזקנות הפולניות והדיירים החילוניים מהבתים הסמוכים יצאו לרחוב ומחאו כפיים בהתרגשות. החילונים היו הצופים בשמחה, האורחים, לא בני-בית. ועדיין, ספק אם היום יכול להישנות מחזה כזה בעיצומו של חג בתל אביב.
חגיגות שמחת תורה
צילום: רענן כהן
לפני ימים אחדים פרסם יואב שורק במדור זה מאמר הקורא להוציא את חג הסוכות מחזקתו של המגזר הדתי, ולהפוך אותו לחג כל-ישראלי. משימה לא קשה מדי, בהתחשב בתכניו החברתיים והקיומיים היפים של החג, הקורא לאנשים לעזוב לזמן מה את בית הקבע שלהם ולהפתח לטבע.
בעקבות דבריו תהיתי, האם ניתן לנהוג כך גם בשמחת תורה? האם לומדי התורה יצליחו להפרד מבית הקבע שלהם, הרשום על שמם, ולהרחיב יריעותיו כדי שיכיל קולות ואנשים נוספים?
עד לפני שנים אחדות הייתי אומרת שאין סיכוי. שמחת תורה הוא חג פרטי של אוהבי התורה ולומדיה. הוא אינטימי מדי, מזוהה עם קבוצה אחת, קבוצת חובשי הכיפה. אבל בשנים האחרונות נפרץ הקשר המסורתי בן לומד תורה לראש מכוסה כיפה. קבוצות אחרות הצטרפו ללימוד ותרמו לו נוכחות והבנה חדשה. "באחד הימים תעזוב אותנו התורה ללכת הלאה" כתבה רבקה מרים באחד משריה היפים. היא מתארת בו את פחד הנטישה – את המבוכה:
ואנו, המורגלים שהיא לנו כגופנו הפרטי וכנוף
שגם בפנותה מאיתנו, היא שבה תמיד וחוזרת אלינו
רצוא ושוב –
כמו אחד מהורינו היתה, או ילדת יוצא ירכנו –
לא נדע פתאום אם לחדול
אם לרדוף.
השיר מסתיים במילים – "וזה בעיני זה נביט, ונבקש את סיני".
"סיני" פרץ את הגבולות המלאכותיים שהוצבו לו. וכבר איננו נחלתו הפרטית של איש. קבוצות שלא למדו תורה עד עכשיו – מגיעות אליה ולומדות אותה בדרכן. נשים חובשות ספסלי בית מדרש ולומדות כדרך שלא למדו מעולם. ספרה החדש והמרגש של הרבנית מלכה פיוטרקובסקי הוא דוגמה לכך.
תפילת הנשים ביישובי, נוה דניאל, הוקמה לפני שלש עשרה שנה בעיצומה של שמחת תורה, כשאנחנו, הנשים, הבנו שאי אפשר לסבול יותר מציאות שבה הגברים שמחים בתורה ואנחנו בעמדת הצופות מן הצד. נדמה לי שלאחרונה
הן כולנו, אומר יונתן, בית מדרש.
הימים החולפים הם עט, או נוצה – ורקמת העור בכל יום מניצה
דף חדש.
ובאים האבות שמתו מכבר ובאים העוד לא נולדים
במשקפיהם מתבוננים זעיר-זעיר בחיינו
ואותנו לומדים. (רבקה מרים)
האם נאוורר את מעגלי הרוקדים, ונהפוך גם את שמחת תורה לחג ישראלי? האם נצליח להכניס אותו לספרי הלימוד ולתכניות החינוך הכלל ישראליות, לא כאנקדוטה אנכרוניסטית אלא כהווה מתמשך, הנולד ומתחדש מדי שנה בשנה?
הדורות הבאים ילְמדו אותנו. האחריות על שכמנו.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם