מגיע לילדינו לקבל מופעים עם תוכן

מפיקי התרבות לילדים הפכו לשמרטפים בשקל, כמו אלה המעסיקים את הילדים בקניונים ("יותר חזק! לא שומעים!!"). סוף סוף ההורים מתקוממים נגד התרבות העלובה הזו, שלא מותירה דבר בנפש הילד

ד''ר ניצה דורי | 21/10/2014 14:06 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר RSS
תגיות: תרבות
על מה ולמה קמה הזעקה על שיר הסלפי? על מה מוחים ההורים ומחרימים את הפסטיגל?
נכון, הטריגר הוא שיר הסלפי. אך שיר הסלפי הוא רק מדגם מייצג למה שנפש ההורים כבר נקעה ממנו – הרדידות התרבותית אליה חשופים הילדים באמצעי התקשורת ובמופעים השונים.

שיר הסלפי הוא רק מדגם מייצג לפטפוטי הבלים של יובל המבולבל ודוד חיים וטינקי ווינקי ופקה פקה בערוץ לולי ודומיהם. שיר הסלפי הוא רק מדגם מייצג לפרסומות שילדים יודעים לשיר ולדקלם בעל-פה: "אין אין אין כמו במבה", "תעמיס לי ביסלי" ודומיהם. שיר הסלפי הוא רק מדגם מייצג לכל השמרטפים בשקל המעסיקים את הילדים בקניונים: יותר חזק, לא שומעים!!!! או אלה העוברים בריצה מצד אחד של הבמה לצד האחר ומבקשים את עזרת הילדים במציאת "דבר מה" שאבד להם, תוך כדי צעקות הילדים: "לא, הוא לא שם הוא כאן! והמופיע עושה עצמו כלא מבין ולא רואה, כדי שימשיכו לצרוח לו בשארית כוחם: "מאחוריך, הנה!! והוא: "איפה אני לא רואה!!" והם: "הנה מעל לראש שלך"!!! וכך הלאה דקות ארוכות של מופע.

למה לא מופע עם ערכים

שיר הסלפי הוא רק מדגם מייצג לאורות מהבהבים עד סנוור על עיני הילדים, לאפקטים זוהרים, ללבוש פרובוקטיבי וצעקני, לכמה שיותר חזק, נוצץ ורעשני. שיר הסלפי הוא רק מדגם מייצג לקלות הבלתי נסבלת בה מפיקים גובים מחירי עתק למופע ראווה שאין אחריו ולא כלום. מופע שיוצאים ממנו ולא זוכרים ולו שיר אחד, ולו שורה אחת מתוך שיר, ולו תוכן אחד ראוי לשמו. היה ואיננו עוד. תכנים פורחים באוויר וחולפים עם הרוח. ללא עומק, ללא משמעות ללא שום ערך חינוכי.

החרמת הפסטיגל עשויה להיות זעקה של ההורים: נכון שאפשר לשעשע ולרתק את הילדים גם אם סתם לובשים בגד מוזר ומשמיעים להם קולות מצחיקים, אבל לא ניתן לכם עוד לקנות אותם בעבור נזיד עדשים. בגופנו נעצור את החלילן מהמלין המוליך את ילדינו שולל.

במדיה נוליך את הקול, נתאחד ונתלכד להאכיל את נפש ילדינו במזון לנפש בריא, איכותי ומגוון. הבו לנו מופע המשלב הומור מתוחכם המתאים לרמת הילדים. הבו לנו מופע המשלב בתוכו ערכים חינוכיים כמו כבוד הזולת, אהבת הארץ וכיבוד הורים (כן, הערכים הטובים והישנים של פעם, מישהו עוד זוכר אותם? או שמא תרבות הריאליטי נגסה בהם כל חלקה טובה?)  במידה, בטוב טעם, בחן. לחנך דרך סיפור ושיר מומחזים, דרך גיבור ראוי לחיקוי איתם יוכל הילד להזדהות. הבו לנו מופע מתוך הקלאסיקות הספרותיות שלנו – חיים נחמן ביאליק, לאה גולדברג, מרים ילן שטקליס, לוין קיפניס.

למה לי רומנטיקה עכשיו?

הבו לנו מופע מתוך התרבות
היהודית שלנו – חגים, מועדים, מופע המשלב בתוכו מעט אגדות חז"ל, מעט פתגמים, מעט סיפורי תורה. הרי הפסטיגל מתקיים תמיד בחנוכה, מדוע לא להזכיר את החג המתוק, המאיר והנפלא הזה? מה שייך מסרים רומנטיים של התאהבויות שונות לגילאי 5-10? בכל פסטיגל יש תמיד את הבן ההוא שאוהב את הבת ההיא וההיפך. לשם מה? מה הטעם בגילאים הללו?

הבו לנו מופע שעבר שיפוט מחמיר של ועדה חינוכית כלשהי שיושבים בה אנשי חינוך ומתקנים או פוסלים או מעבירים. כשם שיש מכון תקנים לציוד וכשם שמשרד הבריאות נותן אישור להכנסת מאכלים לפינו, ועדה זו תבדוק את הטקסט, שאין בו שיבושי לשון, שתכניו מתאימים לילדים, שהווקליות שלו מתאימה לאוזנם, שהשחקנים המשתתפים בו הם שחקנים מקצועיים, שיש להם גישה לילדים והם מחוברים אליהם.

הפסטיגל לא מוחרם השנה בגלל שיר הסלפי. הוא מוחרם כי סוף סוף ההורים הבינו שילדיהם שבויים במופעים של שפת רחוב ותרבות רחוב. ואם כבר רחוב, הם אומרים, תנו להם להיות ילדים הרצים בגני השעשועים בתופסת ובמחבואים. תנו להם לפחות - להיות ילדים.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

ד"ר ניצה דורי

צילום:

ראש החוג לגיל הרך במכללת שאנן הדתית האקדמית לחינוך בחיפה

לכל הטורים של ד"ר ניצה דורי

עוד ב''דעות''

כותרות קודמות
כותרות נוספות

פייסבוק