כשטשרניחובסקי חלם על הארץ בברלין

לא ניטל זיוה של הארץ, ואפילו יגדל המילקי על העצים בברלין, והכל יחולק חינם אין כסף, לעולם לא אעזוב לשם. לעתים נדמה כי יש להתנצל כאן על היותך ציוני

יוסי הדר | 28/10/2014 16:33 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר RSS
בעיצומו של המעשה הציוני ב-1923 כתב המשורר שאול טשרניחובסקי את שירו "אומרים ישנה ארץ". על אף ההשתדלות הציונית הרבה באותה העת, נפלה על טשרניחובסקי התוגה, והוא הוציא תחת ידיו שיר הלל לא אופטימי במיוחד בדבר הארץ המובטחת. לצד אותה ארץ שכורת שמש על שבעת עמודיה וכוכביה הרבים, בולט בשיר הייאוש מן הדרך רבת התלאות.

"כוחותינו תמים", כותב טשרניחובסקי, ואולי, הוא תוהה, אותה ארץ מובטחת אינה כה מבטיחה, "אולי כבר איננה, ודאי ניטל זיוה". זמן מה לאחר מכן, באותה השנה, לרגל כינוס ציוני חשוב, אוסף טשרניחובסקי את עצמו וכותב גירסה אופטימית יותר לשיר, גירסה שבה רבי עקיבא המסמל את הגבורה בשיר, מועיד לדובר את תפקיד הגאולה, ואומר לו "אתה המכבי!".

את השיר הזה, על שתי גרסאותיו, שיר  המבטא את הערגה לארץ ישראל, את הכמיהה למקום תחת השמש ולהגדרה עצמית, כתב טשרניחובסקי למרבה האירוניה, בעת ששהה בברלין ...

מחאת ברלין או סערת המילקי, גם אם היא רק טרנד מטופש שזכה לסיקור יתר, חושפת בכל זאת סדק שהולך ומתרחב בחברה הישראלית, שבר מדאיג של אובדן האמונה בצדקת הדרך אובדן ההכרה האלמנטרית שמגיעה לנו ארץ משלנו, היטשטשות הערכים הבסיסיים, ושנאה עצמית לא ברורה.

מעבר לאינדיבידואליזם לחומרנות ולרדידות הדיגיטלית שהן תופעות אוניברסאליות, מתבטא אובדן הדרך הזה גם בהתרחקות מוזרה מן האתוס הלאומי הלגיטימי. לעיתים נדמה כי כדי לשרוד את השיח הציבורי והלהג בתקשורת, עליך להתנצל על היותך ציוני. גופים וארגונים ישראלים מקדמים סדר יום שלפיו לא ברור אם לעם היהודי מגיעה מדינה משלו, תוך שהם תומכים באג'נדה בלתי נתפסת של חרם על ישראל. בעלי טורים מגלים חמלה הולכת וגוברת למי שעמלים כל העת לנשל אותנו מפיסת האדמה היחידה, תוך שהם  מגלים הבנה אפילו לארגוני טרור. כל אלה רק מתדלקים גם את הדה לגיטימציה הנלוזה של ישראל בעולם.

 
צילום ארכיון: יוסי אלוני
מה קרה לציונות הבסיסית שלנו? ילדי גן עם דגלי ישראל צילום ארכיון: יוסי אלוני
אז מה קרה לנו, שבעבור נזיד מילקי אנו מוכנים לעזוב לברלין?  האם שכחנו מה זו ציונות? זו שהעניקה מזור לחיבוטי הזהות שלנו ולתחושת השוליות והנרדפות במקומות מושבינו בניכר? אותה הציונות שהקימה אותנו מעפר לאחר השואה,  ואפשרה את תחייתנו כאן בארץ הזו.

כל כך מהר שכחנו את שנות הכמיהה הארוכות לחזרה לארץ האבות, ואת הגאווה על הקמתה של מדינה יהודית ודמוקרטית בארץ ישראל. שכחנו כמה ביקשנו להיות אותנטיים בעלי כבוד עצמי וייחוד כדי לחדש ימינו כקדם כעברים הקדמונים. 

לכן, אפילו יגדל שם בברלין המילקי על העצים, ואפילו כל מוצרי המזון יחולקו חינם אין כסף, לעולם לא אעזוב לברלין, המקום שבו ירדה האפילה הכבדה על העם היהודי שבו התרחשה התופת הגדולה עלי אדמות, המקום שם  הוכרז גזר דין מוות על כל יהודי באשר
הוא. כיצד אפשר להלך ברחובותיה לגור שם ולגדל את ילדיך במקום שבו דמי אחיך  זועקים אליך מן האדמה?!

לא, לא ניטל זיוה של הארץ. גם אנחנו, כמו טשרניחובסקי, צריכים לייצר גירסה שניה. גירסה אופטימית יותר שתישען על החזון הציוני שהוא לא רק אידיאל צודק - אלא גם פרקטיקה המאפשרת לעם היהודי לחיות לבטח בארצו, להיות אדון לגורלו, ולממש את זכותו הלגיטימית להגדרה עצמית, למדינת היהודים. גירסה שתעיר אותנו מן התרדמה ההיסטורית והערכית תזכיר לנו מדוע אנחנו כאן, ותעמוד גאה אל מול ההישגים הכבירים במדע, בהשכלה, בהייטק וביצירה.

עם זאת עלינו לתקן. להפסיק לטייח ולהתחיל לדאוג באמת לרווחתו של הציבור. אין חולק כי יש לטפל ברצינות ביוקר המחיה השערורייתי. יש צורך במהפכה אמיתית ואמיצה במחירי הדיור המזון והשירותים, שהרי לא ייתכן שבמרבית מדינות העולם הייאוש יהיה הרבה יותר נוח. אבל המענה והפתרון למחאה החברתית והכלכלית המוצדקת נמצא כאן, באותה ארץ שכורת שמש, לא בברלין. 
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

יוסי הדר

צילום:

עיתונאי, ממגישי התוכנית "הכל דיבורים" ברשת ב' של קול ישראל

לכל הטורים של יוסי הדר

פייסבוק