סטטוס קוו בהר הבית? ליהודים רק אסור ואסור
כולם מדברים על ה'סטטוס־קוו' בהר הבית, אבל בינתיים הנוכחות הישראלית הצטמצמה, וזמני ושטחי התפילה של הצד המוסלמי מתרחבים בשיטתיות על חשבון היהודים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
נדמה שרק עיקרון אחד נשאר יציב בכל השנים האלה: האיסור על יהודים להתפלל בהר הבית. גם השבוע, אחרי ההתנקשות בפעיל הר הבית יהודה גליק ולמרות כל הלחצים מימין, הקפיד ראש הממשלה בנימין נתניהו להדגיש ש"לא נשנה את הסטטוס־קוו בהר הבית".
העיתונאי נדב שרגאי הוא אחד המומחים הבולטים בישראל לסיפור המאבק על הר הבית. הוא פרסם ספר מקיף בנושא כבר ב־1995, ליווה אותו בחצי יובל שנות עבודתו ככתב לענייני מתנחלים ב'הארץ', וממשיך ללוות אותו כיום, כשבמקביל לעבודתו העיתונאית ב'ישראל היום' הוא עובד כחוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. לפני כשנתיים פרסם את הספר "עלילת 'אל־אקצה בסכנה': דיוקנו של שקר", המפריך את טענות המוסלמים בעניין הסכנה האורבת למסגד אל־אקצה מהפעילות הישראלית.
לפי שרגאי, הסטטוס־קוו שעיצב שר הביטחון של ימי מלחמת ששת הימים, משה דיין, בהר הבית, מכיל את העקרונות הבאים: הניהול השוטף של ההר נמסר בלעדית לידי הווקף הירדני, ששלט בהר גם לפני המלחמה, ואילו כוחות הביטחון של ישראל אחראים רק לשמירת הסדר והביטחון במתחם ובמעטפת החיצונית שלו. לגבי היהודים נקבע שביקורים מותרים, כשהכניסה מתאפשרת באמצעות שער אחד בלבד - שער המוגרבים שליד הכותל המערבי, שהוא השער היחיד הפתוח לכלל הלא־מוסלמים - אך התפילה אסורה לחלוטין.
בלחצו של מנחם בגין, אז שר ללא תיק בממשלת האחדות הלאומית, שלא רצה שייאמר במפורש שתפילת יהודים בהר הבית אסורה, נקבע ניסוח מתון ועקיף יותר: "יהודים שירצו להתפלל בהר הבית יופנו לרחבת הכותל המערבי". את הכללים האלה עיצב דיין באופן עצמאי, מבלי שהביא אותם לדיון בממשלה, ואף הודה שעשה זאת בכוונה: "חששתי מגישה רגשנית מדי אשר תושפע מחגיגת הניצחון".
את כללי הסטטוס־קוו, אומר שרגאי, עיצב דיין לפי עקרון־יסוד, המוכר היטב גם כיום: הרצון למנוע גלישה של הסכסוך הלאומי בין יהודים לערבים למלחמת דת. "הסטטוס־קוו נועד ליצור חציצה בין הממד הלאומי והממד הדתי של הסכסוך. זה יומרני מאוד, מכיוון שגם ביהדות וגם באסלאם קשה עד בלתי אפשרי להפריד בין דת ללאום ובין דת לפוליטיקה". אבל דיין ניסה.
באותה רוח הוא עיכב לכל אורך המלחמה את כיבושה של העיר העתיקה, ואף התבטא בנוסח "מה אנחנו צריכים את כל הוותיקן הזה". כשביקר דיין על ההר מיד לאחר המלחמה הסב הפרקליט הצבאי הראשי דאז, מאיר שמגר, לימים נשיא בית המשפט העליון, את תשומת לבו לכך שאחד הלוחמים תלה את דגל ישראל על כיפת הסלע. דיין הורה להסיר מיידית את הדגל.
הרב הראשי הצבאי דאז, שלמה גורן, עוד ניסה לשנות את רוע הגזרה: שרגאי מספר בספרו שהרב גורן אפילו סבר שהיה ראוי לפוצץ את מסגדי הר הבית, והוא מצטט את אלוף פיקוד המרכז במלחמה, עוזי נרקיס, שסיפר שהרב גורן אכן פנה אליו בהצעה מעשית ברוח זו. הרב גורן עצמו הכחיש זאת. בשוך הקרבות פעל הרב גורן בשקט לביסוס אחיזה יהודית מסוימת בהר: הוא שלח קבוצת חיילים שיערכו מדידות כדי לקבוע מהו השטח המותר לכניסה ליהודים.
טומאת מת, החלה כיום על כל אדם, אוסרת מבחינה הלכתית כניסה לכל המתחם שבו שכנה בשעתו העזרה של בית המקדש, וכמובן גם לאזורים הפנימיים יותר של מתחם המקדש; הוויכוח בין הפוסקים הוא בין מי שסבורים שאפשר להגדיר איזה חלק מן ההר אסור בכניסה, לבין החוששים שהדבר אינו אפשרי ולכן אוסרים כניסה לכל שטח ההר. את תוצאות המדידות הוא פרסם רק כעבור שנים רבות, כשכבר לא נשא בשום תפקיד ממלכתי. בנוסף הקים מדרשה קטנה של הרבנות הצבאית על שטח ההר, בצמוד לשער המוגרבים.
אבל נראה שהצלחתו של הרב גורן בצעדים הקטנים הללו הגבירה את תאבונו והפחיתה את זהירותו: הוא מיהר לפרסם שבשבת נחמו של שנת תשכ"ז, כחודשיים וחצי לאחר כיבוש ההר, תתקיים תפילת המונים על הר הבית. הפרסום גרם לדיין לא רק לבטל את תוכנית התפילה עצמה, אלא גם לסלק את כל האחיזה היהודית הקטנה שיצר הרב גורן בהר.
העמדה ההלכתית הייתה אז שותפה לסטטוס־קוו שעיצב דיין ואף מחמירה ממנו: אם דיין אפשר לפחות ביקורי יהודים בהר, רוב מוחלט של פוסקי ההלכה, ובכלל זה גם הרבנים הראשיים דאז, הרב איסר יהודה אונטרמן והרב יצחק נסים, התנגדו לכל נוכחות של יהודים בהר, בשל אותו חשש מטומאת מתים במתחם הקדוש. עד היום מוצב שלט מטעם הרבנות בכניסה לכותל ולהר הבית, הקובע שעלייה להר אסורה על כל אדם, בשל קדושתו.
דיין כמובן לא קבע את עמדתו בגלל ההלכה אלא מסיבות מדיניות, אבל שרגאי משוכנע שלעמדת פוסקי ההלכה היה משקל רב ביכולת שלו להטמיע את המצב שקבע: "זו הייתה עוצמתו של הסטטוס־קוו דאז, שכל המערכות הרלוונטיות – הפוליטית, המשפטית וההלכתית – תמכו וגיבו אותו. ייתכן שאילו הרבנות הייתה מביעה עמדה אחרת, דיין היה מתקשה לאכוף את עמדתו".
בהקשר הזה צריך לזכור שבאופן טבעי, הציבור שהיה רלוונטי לדרישה לאפשר תפילה יהודית על ההר היה בעיקרו ציבור דתי, ואם המנהיגות הפוליטית וההלכתית של הציבור הזה מתנגדת אפילו לעלייה להר, ברור שאין מי שילחץ. "באותם ימים", מציין שרגאי, "הקבוצה שהתנגדה לסטטוס־קוו שקבע דיין הייתה מצומצמת אבל בהחלט מגוונת: היו שם הרב גורן לצד הרב יהודה עמיטל; המשורר אורי צבי גרינברג - שהגיע פעם אחת בלבד להר הבית, קרע את בגדיו ולא היה מוכן להגיע יותר מרוב כעס על מה שקורה בהר – לצד השופט בנימין הלוי".
שרגאי מונה הסבר נוסף לכך שלא נוצרה התנגדות רחבה, ולו על בסיס טענת האפליה, לסטטוס־קוו של דיין: "ליהודים נוצר במשך השנים 'תחליף' להר הבית, בדמות הכותל המערבי. הכותל סיפק את המאוויים הנפשיים והרוחניים של ציבור עצום, וממילא לא התעוררה הדרישה להר".
בשנים האחרונות, אגב, נוצרה ריאקציה לתהליך הזה בדמות זלזול של חלק מנאמני הר הבית בכותל, וטענה שאינו אלא "קיר חסר משמעות היסטורית". שרגאי, התומך בעצמו בתפילה יהודית בהר הבית, מתנגד לגישה הזו: "בכותל המערבי יש קדושה מצד עצמו והוא גם התקדש בדמעותיהם של בני ישראל במאות השנים האחרונות".
במהלך השנים, אומר שרגאי, נפגע הסטטוס־קוו עמוקות מהצד המוסלמי: "קידוש הסטטוס־קוו הוא בלוף, כי לאורך השנים הוא כורסם מהצד המוסלמי ולרעת הצד היהודי. בפועל, כבר די הרבה שנים שביקורי היהודים, שהיו אמורים להיות חופשיים, לא מתאפשרים באופן חופשי – לא מבחינת הימים, לא מבחינת השעות ולא מבחינת המסלול, שמוגבל לפחות בחלק מהימים. בכל פעם שיש יום מוסלמי מיוחד על ההר, המשמעות היא סגירה מוחלטת של ההר ליהודים. כלומר כניעה למאיים ולא הגנה על המאוים.
אגב, היו תקופות מתח ארוכות שבהן הכניסה להר נמנעה לחלוטין בפני יהודים, כמו אחרי ההצתה של כיפת הזהב על־ידי האוסטרלי מייקל רוהאן ב־1969, או בתקופת האינתיפאדה הראשונה, שבמהלכה ההר היה סגור ליהודים במשך שלוש שנים. "מעבר לכך, גם שטחי התפילה של המוסלמים בהר הורחבו מאוד לאורך השנים. במקור דובר על כיפת הסלע ומסגד אל־אקצה, והיום כבר מדובר גם על אורוות שלמה (המסגד התת־קרקעי הממוקם בחלקו הדרומי של ההר, י"ש), והאתר המוגדר כ'אל־אקצה הקדום', מתחת לשטח המסגד המוכר.
גם הנוכחות של הריבונות הישראלית על ההר, שהייתה חלק בלתי נפרד מעיצוב הסטטוס־קוו ב־67', נפגעה לאורך השנים. הדוגמה הבולטת ביותר היא שאלת החפירות הארכיאולוגיות ומעמד רשות העתיקות על ההר. לאורך השנים הושמדו והושחתו עתיקות רבות, ויכולת הפיקוח של השלטון הישראלי הלכה והתכרסמה".
גם הצד היהודי לא שקט על שמריו. יותר ויותר קבוצות פועלות בשנים האחרונות להביא כמה שיותר יהודים לביקור בהר, ובכך לפרוץ קודם כול את הסטטוס־קוו ההלכתי שאסר זאת. לפחות בציבור הדתי־לאומי המוסכמה הזו נפרצה כל כך, עד שבסקר שפורסם ביום ירושלים האחרון התברר שכ־75 אחוזים מבני הציונות הדתית תומכים בעלייה להר.
רבים מבקשים לעקוף גם את איסור התפילה – באמצעות מלמולים שלא יישמעו כתפילה, כריעות והשתחוויות שייראו כסתם השתטחות לחיפוש מטבע שנפל וכדומה. שרגאי דווקא לא תומך בניסיונות האלה: "הניסיונות לעקוף את איסור התפילה תרמו גם לפגיעה בעצם אפשרות הביקור על ההר. בשלב זה הייתי מתרכז בלהביא כמה שיותר אנשים להר ולהגדיל את מספר העולים. לא להסתפק באלפים שכבר עולים, אלא להפוך את זה לאתר שבו מבקרים רבבות, כמו בעיר דוד. בשלב הבא, שאני לא יודע מתי יבוא, אפשר יהיה לחשוב הלאה".
כל המאמצים של תנועות הר הבית לגווניהן לא הועילו עד היום לשינוי המדיניות הפורמלית בעניין התפילה. שרגאי מבקש להפריך דימוי נפוץ, כאילו פסיקות בג"ץ אפשרו את העלייה להר, ורק המשטרה מונעת זאת: "בכל העתירות, בג"ץ מעולם לא התיר את התפילה, אלא קבע שמטעמים של רגישות ושמירה על ביטחון המדינה ראוי להמשיך לשמור על הסטטוס־קוו ולא לאפשר תפילות".
לדעת שרגאי, הגורם המרכזי המונע את שינוי הסטטוס־קוו אינו הדרג המדיני, אלא הדרג הביטחוני הלוחץ בעניין זה על הדרג המדיני שלא לשנות את המדיניות: "בניגוד לרוח הדברים שהביע מפקד מרחב דוד במשטרה, נצ"מ אבי ביטון, לכתב ארנון סגל, הדבקות באיסור התפילה ליהודים אינה נובעת מהוראת הדרג המדיני כלפי הדרג הביטחוני, אלא להפך: מובן שבַסוף ההחלטה היא של הדרג המדיני, אבל הדרג המדיני שואל את הדרג הביטחוני מה צריכה להיות המדיניות, ועד היום הדרג הביטחוני התנגד בחריפות לשינוי הסטטוס־קוו".
האם אפשר היה לעצב סטטוס־קוו אחר? האם אפשר היה לקבוע שגם ליהודים תתאפשר התפילה בהר, בדומה לחלוקת האולמות והזמנים המתקיימת במערת המכפלה? שרגאי אומר שאחרי ששת הימים זה בוודאי היה אפשרי. "גם בשיחות עם
והיום? האם יש מתווה ריאלי שיאפשר גם כיום את שינוי הסטטוס־קוו ומתן אפשרות ליהודים להתפלל על ההר? שרגאי פסימי: "כבר בהתפרעויות מוסלמיות קודמות, עוד לפני ההתנקשות ביהודה גליק, חשבתי שאפשר לנצל מהומות כדי לסגור את ההר למוסלמים עד להרגעת הרוחות, ואולי אפשר היה לנצל מצב כזה כדי לשנות במשהו את הסטטוס־קוו המעוות. אבל באופן ריאלי אני לא רואה אפשרות של כניסת יהודים לתפילה בצורה שתתקבל על ידי הצד המוסלמי. כשאני מביט על כל השחקנים בזירה – הישראלים, הירדנים, הפלסטינים, העולם המוסלמי – לצערי אני לא רואה שניתן היום לשנות את הסטטוס־קוו הזה. הלוואי שאתבדה".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם