איך עושים שלום?
שלום, כמו הפמיניזם, הוא משהו שיש לעבוד בשבילו ולדעת לשנות את התודעה. אחרת נפסיד
עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הילדים של היום זכו, ולהם יש אפשרות לשיר על השלום גם בחגיגות רבין, אותו סב ישיש ונלבב שמעולם לא פגע בזבוב, שלא האמין במלחמה, בכיבוש ובמשחק סכום אפס: אנחנו או הם, הכל כך פופולריים בקרבנו היום, אותו סב ניסה לעשות שלום של חזקים עם חלשים. שלום שקומם עליו את החלשים שלא אהבו שמכופפים להם את היד עד כדי להוריד אותם לרצפה, ואת החזקים שלא הבינו למה צריך שלום אם הם כל כך חזקים ושולטים במילא.
פחדו שזה יחליש אותם. לא ולא! לא כזה היה רבין שלנו, כי אם דמות מופת חביבה ומסורסת, משהו בין אריאל בת הים הקטנה להלו קיטי, שהקדישה עצמה במשך חיים שלמים להתאים לעבודות נושא בבתי הספר, לכבוד שנת הסבלנות, שנת הסובלנות, שנת הדמוקרטיה, שנת ואהבת לרעך כמוך ושאר השנים המדומיינות שמתקיימות ביקום המקביל שנקרא מערכת החינוך הישראלית.
רבין הוא סמל השלום שצורף בשמחה ובלי פחד לאתוס הישראלי, שעליו שקד בעצמו רוב שנותיו. כי
ככה נוח, כי הוא מת והשלום מת איתו. שניהם כל כך חמודים ככה, מאוויים אמורפיים ההולכים ומתרחקים מעמנו, נחים בשלום על משכבם ולא מפריעים לאף אחד, ככה שאפשר לקרוא על שמם מרכזים ללימוד מורשתם, רחובות, בתי חולים ובתי ספר שיקפידו על טקס רבין ויעקרו עוד יום בשנה מכל מורכבות או משמעות.
כשהסיפור כל כך משוכתב ומופשט, קשה מאוד ללמוד ממנו, ואני לא מדברת על הילדים. אני מדברת על עצמי שיושבת באחת מתנועות הנשים לשלום שצצו כפטריות אחרי גשם הטילים של יולי, ושוברת עם כולן את הראש: איך עושים שלום? איך לא עושים שלום? איך עושים שלום בלי לעלות לכולם על העצבים? איך עושים שלום ולא נרצחים?
כל אחת מההתארגנויות שקמו וכן אלה שקיימות מקדמת דנא, מאמינה בגישה מסוימת לשלום: היוזמה הסעודית, החלטה 1325 של האו"ם, קירוב לבבות עם שכנינו מהמשולש, מהרצועה, מהעוטף, חוגי בית, חוגי העשרה, תראפיה באמנויות, ליטוף גורים, החזקת ידיים, עצרות. למה באמת לא היית בעצרת? שואלות אותי שותפות חדות עין. הכלב אכל לי את השיעורים, אני עונה. היה לי ערפל בקיטבג. אבל נו, הצלחתן? עשיתן כבר שלום שם ואפשר לנוח?
נשים ובכלל אנשים שמתעסקים בשלום הם מעצבנים מטבעם, כי הם עוסקים בדבר שאף אחד לא יודע מה טיבו, איך הוא נראה, ואיך הוא אמור להרגיש, שזה היה מעצבן עוד באוסלו, ועכשיו הוא גם מת, אז בכלל. אנחנו סוגרות על סדרת הרצאות של נשות החבורה, הקמת גוף משפטי, פעולות שמתמקדות בצבירת כוח פוליטי, וכנס ייסוד תוך חצי שנה.
לרגל הצטרפותי המפתיעה לנודניקים של השלום, אני שואלת את כל מי שאני פוגשת, איך עושים שלום? רבים מסבירים לי שזה עניין של יחסי כוח, שחייבים לבוא מעמדת עליונות אסטרטגית, ולהקפיד לשמור עליה במדיניות יד קשה. יש אנשים שעונים לי ששלום זה עניין אינדבידואלי בין אדם לאדם, ולא יכול להגיע מונחת כתכתיב. אבל אני חייבת להודות שהתשובה הכי רווחת היא להתפוצץ לי מצחוק בפרצוף. אנשים שמוכנים לדבר לעומק על כל דבר ועניין, שיש להם דעה בכל נושא, נרתעים ומגחכים למשמע המילה הבעייתית הזאת, כשהיא נאמרת מחוץ להקשרים הבטוחים והמרגיעים של יונה עם עלה של זית, טקס עם/בלי מירי אלוני/כיתת ירי, וכולנו אוהבים שלום, זה פשוט הערבים שלא.
שמתי לב שאנשים מגיבים באופן דומה לעוד מילים שלא מהוות חוויה מוכרת או ברורה כל צורכה ביום יום שלהם, כמו טבעונות, פמיניזם או גזענות. המילים הללו הן הרבה פעמים פקק או מכשול בדרך לחוויה עצמה, נושאות איתן כל כך הרבה מטען שבעלי אינטרסים מנוגדים להן, שהם לא פעם בעלי הכוח ובעלי הדעה, הטעינו אותן בו.
המאבק הטבעוני מלמד אותנו איך מנכיחים מלחמה, באמצעות הטחת כמויות של מידע קונקרטי בעל מימד רגשי, כצילומי אפרוחים גרוסים. אבל האם הם יכולים ללמד אותנו איך נחווה שלום? כמה וויתור על הזהות שינוי כזה מצריך? איך עוברים מלעיסה באמת מענגת ויצרית, לתחושה שכלתנית מנקרת שיש לאכילה הזאת עוד פנים, עד שזו הופכת להיות ברירת המחדל הרגשית? איך ריח של בית מתוקן בראש לריח חיות מתבשלות, ושב בעקשנות להיות ריח של המרק המפורסם של אבא? איך מתנגדים לריח של מנגל עם כל זכרונותינו המצוינים ממנו, והזהות שלנו שנטועה בימי העצמאות בצהריים? אותו דבר עם השלום.
או הפמיניזם לדוגמה, נלחם כבר יותר ממאה שנה על הגדרה עצמית לנשים, שאומרת שני דברים: א. אנחנו רוצות הטבת תנאים. ב. מי אתם בכלל שתקבעו לנו את התנאים? בקרבות רבים הוא מפסיד, שכן, לכי תשכנעי גברים שהטבת התנאים שלך, שלא לומר הוצאת הכוח לקבוע את התנאים שלך מידיהם, תרע להם את התנאים רק למראית עין ובשנייה הראשונה, ושאח"כ כולנו נחיה יחד יותר טוב. אז ככה גם בשלום.
העיסוק בגזענות שלנו הוא פעולה הרואית ממש, שכן הוא דורש מאיתנו ללכת ברחוב ולעצור בכל אשה וגבר החולפים על פנינו, לאמן את המוח להציף לנו מהר איך הוא הגיב להם, ולנהל עמו שיחה: על צבע העור של הבחור, והשרשרת שענד, האם הם באמת מסמנים מה שברור לנו שהם מסמנים? והבגדים של הבחורה, הם בגדר המותר? הם בגדר המותר כששומעים גם את המבטא שלה? היא בגדר מותרת משבחרה להתלבש כך? והפליט שעבר, האמנם תת אדם? האמנם פליט? אם הוא יהודי אתיופי זה משנה? אם אני יהודי אתיופי זה משנה? העיסוק בגזענות כואב כי הוא מגלה בגסות באילו רמות אנחנו מונעים ע"י סמלים שטבעו בנו כוחות שוק ובעלי עניין. וככה בדיוק מגלים גם כשמתחילים להתעסק שלום.
כמי שההתחנכה במסגרות של הציונות
תמורת הפקדת הזהות הציונו-משיחית אגב, לא מקבלים דבר, אבל המוח מתחיל להשתנות. בתוך הגעגוע לריח של בית ממשי ואידיאולוגי, כבר דבקה בעקשנות ארומה של בשר חרוך, אלא שבניגוד למצב אצל הטבעונים שיודעים טוב מאוד מאיפה הריח ומי נשרף, פה לא ניתן להפריד וייתכן מאוד שריח החריכה היא של בשר מבשרנו, ושתיכף נרגיש אותה ברגל.
כמו תמיד בשאלות הרות גורל, אני פונה אל הבת שלי אוריה בת השש, שרצתה השבוע שאספר לה באיזו מלחמה הייתי כשהייתי קטנה, ומול מי נלחמנו. סיפרתי לה שזה היה עם המצרים, והיא הסתכלה עלי כאילו אני מתבלבלת והודיעה לי נחרצות ש"אבל אין לנו מלחמה איתם", ובאחת הזכירה לי את ההרגשה של שלום: יצור סביר ורעוע שלא הופך אף אחד מהצדדים לחסיד אומות עולם, אבל אחרי שהוא נמצא, בלתי אפשרי להבין איך חיינו בלעדיו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם