עצרת רבין בכיכר היא המסיבה הכי טובה בעיר
פרס ניפק פנינים, היוזמות נשפכו כמים, האומנים נתנו הופעה והתחושה הייתה כמו בשנות התשעים השמחות והעליזות. ובכל זאת אי אפשר היה לברוח מההרגשה שמישהו מאוד חשוב לא היה שם - יצחק רבין. יותם זמרי היה בעצרת ולמד לאהוב את האנשים
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
- פרס בעצרת לזכר רבין: "מי שנואש מהשלום הוא ההזוי"
- ריבלין: "האלימות לא נעלמה, היא זוקפת קומה"
כדי שאצליח לפענח סיסמאות כמו “הולכים עכשיו על שלום אזורי“ ולהבין למי מתכוונים הנואמים כשהם מדברים על “פרטנר“, צירפתי למסע חבר המשתייך למחנה שאיך לומר בעדינות, לא שוקל לעבור לגור בכפר־תפוח. בכיכר מקבל את פנינו בידוק אגרסיבי מצדו של שומר חצי עצבני, מה שמוציא מחברי משמאל את הבדיחה הקבועה של “לו רק היו עושים בידוק כזה לפני 19 שנה“. בכיכר חיכה לנו מספר מאכזב למדי של משתתפים, שהלך וגדל ככל שהתקרבנו לשעת הפתיחה היעודה.
מבט קצר על הכיכר גילה לי פרט שלא ידעתי: רבין היה מתנדב נלהב בתנועת 'שלום עכשיו' וחבר מפלגה במרצ. רמז למפלגת העבודה, שרבין היה רשום בה כמה ימים? כלום ושום דבר. על הבמה עולה איש סאונד נלהב לבדוק את המיקרופון. הוא צועק לחלל “אחת, שתיים, שלוש, ארבע“, מה שגורם לי לתהות אם הוא בודק את מערכת ההגברה או סופר את הקהל. אני וחברי משמאל מחליטים לקפוץ בינתיים לבית הקפה הסמוך, כדי לרכוש לעצמנו כוס שוקו חם ועוגיית גרנולה. אם כבר שמאלנים, אז עד הסוף.
חוזרים לכיכר. אחרי שכלי הנגינה כוונו, המיקרופונים כוילו והסיסמאות הושחזו, אפשר להתחיל. יעל אבקסיס במבט חמור סבר, שנראה כאילו נלקח היישר מאסכולת יונית לוי, פותחת בסיפור מרגש על איך שהייתה אמורה להנחות גם את העצרת ההיא בשנת 95‘, אבל נמנעה מכך בשל מה שהיא מגדירה “תחושה רעה“. אני זורק לחברי משמאל את העקיצה שלי: יש מצב שהתחושה הרעה נבעה מכך שהיא הייתה אמורה להגיע לעצרת באוטובוס, וחששה מהנסיעה שנחשבה לסוג של ספורט אקסטרים באותה התקופה?
יעל מסיימת את דברי הפתיחה ומכינה את הקרקע לקראת עלייתו של נשיאנו לשעבר שמעון פרס, למרות שלתחושתי יש כאלה בקהל שבשבילם הוא עדיין הנשיא. יפה לראות איך פרס, שלאורך כל תקופת נשיאותו הקפיד לבחוש בעיקר מאחורי הקלעים, עטה על עצמו שוב את מסכת מנהיג “מחנה השלום“ וגייס את הזעם הקדוש המוכר כל כך שלו.
פרס החל לנאום ולנפק פנינים בסגנון “מי שהתייאש מהשלום הוא הזוי ולא פטריוט“, ואני, שגם ככה מרגיש כאילו פלשתי עם צעיף אדום ליציע המזרחי בטדי, לקחתי את הדברים כמחמאה אישית. פרס המשיך ודיבר על כך שהממשלה הנוכחית עסוקה בעיקר בהפחדה, ורגע לאחר מכן טען שאם לא נחתום על הסכם נגיע למצב של מדינה דו־לאומית. האם זו לא הפחדה? אחר כך דיבר הנשיא לשעבר על “הזמן שפועל לרעתנו“, מה שמיד גרם לי להתייחס לדבריו ברצינות: אם יש משהו שהבנאדם הזה מבין בו, זה זמן.
אחרי נאומו של פרס, יעל חוזרת לבמה ומעדכנת שבגלל הגשמים נשרפה התאורה והיא מתנצלת אם קצת חשוך על הבמה. חברי משמאל מביט לעברי ועוקץ שוב: “חשוך, אתם רגילים לזה אצלכם בימין, לא?“ אני מחייך אליו בחיוך השמור למישהו שעקף אותך בתור בסופר, ועוד הסכים לעשות כרטיס מועדון כשהציעו לו.
על הבמה עולה להקת תיסלם, יזהר אשדות אומר שלום לקהל ואני מקווה בשבילי שהוא לא קלט אותי והחליט פתאום לשיר את השיר ההוא על חיילי צה“ל, שטוען ש“ללמוד להרוג זה עניין של הרגל“. לשמחתי תיסלם מבצעת את אחד משירי המחאה הגדולים ביותר שנכתבו כאן, “פרצופה של המדינה“, ואני מחליט לנצל את ההפוגה האמנותית כדי לשוטט קצת בכיכר.
בצד השני של הכיכר, ברחוב אבן־גבירול, אני מרגיש שהזמן קפא ואני עדיין בניינטיז. בדרך אני נתקל בדגלי אש“ף ובשלטי “ביבי מוביל אותנו אל המלחמה הבאה“, “הסכם אתה חסר“, “די לכיבוש“ הקלאסי והאהוב, “ביבי, או שלום, או שלום־שלום“ היצירתי ו“כשאין שלום יש מלחמה“, היצירתי קצת פחות.
אני ממשיך להסתובב בכיכר. אישה צעירה מביטה בי במבט חשדני, ואני חושש שהיא מזהה שאני פירומן יהודי טיפוסי. כדי להיטמע בנוף האינטלקטואלי, אני מתחיל לדבר עם חברי משמאל על סרט בלגי חדש שראיתי החודש.
האנשים בקהל דומים זה לזה, דומים מאוד. אנשים עם מבט עצוב בעיניים, מיואש אפילו. על חובשי כיפה כמעט אין מה לדבר. נו, טוב, אפשר להבין אותם. קצת קשה להרגיש בנוח כשכל אחד מהם באופן אישי רצח את רבין. אני ממשיך להסתובב בכיכר ונתקל בדרך בלא מעט מחלקי ברושורים ודוכני חתימות. על משקל הסלוגן הידוע “מחשב לכל ילד“, בעצרת הזו יש “יוזמה לכל משתתף“: היוזמה הסעודית, ויוזמת ז‘נבה, ונשים למען שלום, והנגב דורש שלום, ותרמו לשלום עכשיו, ותרמו לשלום אחר כך. איש בכובע צהוב מסתובב בין האנשים ומחלק דף שמזמין את כולנו להצטרף לקומונה שבה אסור לדבר על פוליטיקה. הוא שובה את לבי ואני מדבר איתו קלות, אבל לא יותר מדי. בכל זאת, יש לי עוד איזה 4,510 יוזמות חדשות להכיר.
אני וחברי משמאל תופסים מקום לפני שני אנשים עם שלט שעליו הסלוגן העמוק “אנחנו בעד שלום“. על הבמה עולים בזה אחר זה אנשים שונים שאומרים את אותם הדברים וטוענים שהם מייצגים את הרוב. אני מנסה לשאול את חברי אם הבחירות הן לא כלי סטטיסטי קצת יותר טוב לחיזוי דעת הרוב, אבל הוא מנסה לרמוז לי בעדינות שנמאס לו מדו־קרב העקיצות, ואומר לי בדרכו המעודנת, “אחי, די לנג‘ס“. בינתיים עולה לבמה קרולינה כדי להמשיך את דרכו של רבין ולבצע את “צל עץ תמר“, שירו הנפלא של זוהר ארגוב.
השמיים מתקדרים בנחת, ורגע לפני שאני מחליט שהספיק לי משלום, אני מנסה לחשוב לעצמי מי היה רבין בשבילי. בתור מי שבמשך כמה שנים טובות הרגיש שהוא אחראי במידה כזו או אחרת להירצחו אני לא ממש אובייקטיבי, אבל אני בהחלט יכול לומר שאני מתגעגע. לא לאוסלו חלילה, לא ליום שבו אייל רוטמן נכנס
אהבתי אותו. לא יודע להסביר למה, אבל ממש אהבתי. ואתם יודעים מה, קיטשי ודביק ככל שזה יישמע, גם את האנשים בכיכר כאן אני אוהב. לא את הפנטזיות והגעגועים ל“מורשת“, אלא את הדחף שמניע אותם לצאת ביום של גשם זלעפות מהבית ולהירטב בשביל אידיאולוגיה.
אני מתחיל לצעוד הביתה, וברקע אברהם טל שר בקול גבוה וסמלי על איך ש“הזמן עושה את שלו“. אני חושב ומקווה שבמוצאי השבת הקרובה, בעצרת הלא־פוליטית שתוקדש לזכרו של יצחק רבין ולחשיבותה של הדמוקרטיה, ארגיש קצת יותר בבית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם