ערפאת חי וקיים וקוראים לו אבו מאזן
אם הפלסטינים יתעקשו להפוך את חיינו לגיהנום, מדינת ישראל היא שתפעל בלי בג“ץ ובלי בצלם. למלחמות יש דינמיקות משלהן, ראש הממשלה כבר רמז להן כשהמליץ לפלסטינים ממורמרים לעבור דירה
מנקודת מבט ערבית ושמאלנית – תשאלו את אחמד טיבי ואת יריב אופנהיימר – אירוע הדמים המכונן הוא רצח הנער מוחמד אבו חדיר משועפאט. משם הכול התגלגל במדרון. יהודים רצחו נער ערבי, הממשלה החליטה לבנות בגבעת המטוס, נאמני הר הבית ליבו את האש, בנט אמר מה שאמר, האופק המדיני נחסם, וכך הגענו הלום. אפילו לפי הדעה הכי מתונה בשמאל, חלוקת האחריות בינינו לבין הפלסטינים עומדת על 20:80. כלומר, אבו־מאזן אשם קצת, אנחנו אשמים המון.
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
כן, מישהו שוב עשה פה עבודה מפוארת בשכתוב היסטורי. לסיפור הבדים העתיק על פיגועי ההתאבדות שכאילו התחילו רק אחרי גולדשטיין, או לתיאור עלייתם להר הבית של אריאל שרון ורובי ריבלין כנקודת המוצא של אינתיפאדת אל אקצה, נוסף עכשיו סיפור טרי, ישר מהתנור, על אינתיפאדת הזיקוקים שהתלקחה בגלל היהודים.
אהוד יערי, אחד המזרחנים הוותיקים ביותר כאן, קבע שעה קלה אחרי פיגוע הדריסה השני בירושלים שהמחבל הדורס פעל מפני שציפי חוטובלי התעקשה לעלות להר הבית. גם ברדיו שודרו פרשנויות דומות לרוב. יומיים אחר־כך נורה למוות סכינאי מקומי בכפר כנא – בתקרית שהתפתחה על רקע פלילי מובהק – אבל השיח הפרשני והפוליטי נותר ממוקד בהר הבית ובמוחמד אבו חדיר.
מישהו עדיין זוכר את רצח ניצב־משנה ברוך מזרחי בערב ליל הסדר? האם גם הוא היה קשור להר הבית? ומה עם הרעשת הטילים המאסיבית מעזה שהתחילה שבוע לפני רצח אבו־חדיר? אמנם מעת לעת מאזכרים בתקשורת גם את רצח שלושת הנערים היהודים, כי איך אפשר לשכוח, אבל זיכרון הרצח של אבו חדיר גובר על הכול. לפעמים כבר נדמה שאבו־חדיר נרצח לפני הנערים, לא ההפך.
זקני היישוב והיסטוריונים הגונים יגידו לכם שזה תמיד היה ככה: פגיעת ערבים ביהודים נחשבה לאלימות נורמטיבית, כמעט חוק טבע, ולכן לא תוארה כגפרור מצית להבות. לעומתה, פגיעה בודדת של יהודים בערבים, או אפילו עלייה יהודית בלתי אלימה להר הבית, נתפסה כג‘ריקן של בנזין הנשפך על גחלת התמיד של הסכסוך הישראלי־ערבי.
כך קרה שהממשלה ומערכת הביטחון התייחסו בסלחנות להשתוללות הנרחבת של ערביי שועפאט אחרי רצח הנער. הן בחרו לחמוק מעימות חזיתי עם הפורעים, ולאפשר להם לפרוק בראש חוצות את זעמם המוצדק. ניידת משטרה הוצבה בצומת פסגת זאב כדי לחסום מעבר יהודים לשכונה. ראש הממשלה, שר הביטחון והשר לביטחון פנים לא גבו מהמשתוללים את המחיר המתבקש על השמדת תחנות הרכבת הקלה בצפון העיר. גם הם סברו שמדובר בתגובה ערבית טבעית, אולי אף סבירה, שישראל חייבת להכיל כדי לחזור לשגרה.
"כמו בגזרות האחרות הבוערות עכשיו, גם בגזרה הירושלמית מעדיפה ממשלת ישראל את שיטת נשיכת השפתיים", נכתב אז במאמר המערכת כאן, "היא נצמדת לאשליה שאם רק תרכין ראש ותתאפק כמה ימים, ההשתוללות הפלסטינית תיפסק בהדרגה והכול ישוב על מכונו בשלום". (4.7.14)
אבל נשיכת השפתיים לא הועילה. היא בדרך כלל לא מועילה. הלאומנים הערבים מבינים כוח ובעיקר מריחים חולשה. הרכבת הקלה הפכה למטרה כרונית של פרחחי שועפאט. טפטוף האבנים עליה טופל בהיסוס, ולא רק בגלל היסוסי אהרונוביץ‘.
הצמרת המדינית כולה התפתתה לחשוב שמדובר באופנת אלימות חולפת. גם כשהקיצה מתרדמתה, אחרי פיגוע הדריסה הראשון וההתנקשות בגליק, הילכה על בהונות רגליה. היא לא נתנה לצד השני סיבה טובה להרכין ראש, להסתתר, לחשוב פעמיים לפני הדקירה הבאה. במקום מתקפה רבתי על קיני הטרור קיבלנו גל פטפוטים ממלכתי על חשיבות הסטטוס קוו בהר הבית. “עלינו להימנע ממתיחות מיותרת במקומות הקדושים“, הכריז השר יעלון, עד לא מכבר תקוות הימין הגדולה.
כך, פחות או יותר, הידרדרנו לפרשת כפר כנא ולהתפרעות הערבית הגדולה בתחומי ישראל הקטנה. הן לא קשורות להר הבית או למוחמד אבו חדיר. העבריין המנוח חיר חמדאן הסתער בסכין על ניידת המשטרה לא בגלל הקיפאון בתהליך המדיני אלא בגלל הקיפאון בתהליך הביטחוני. מדינת ישראל מהססת לנקוט בצעדים הנדרשים נגד הקמים עליה מבפנים (ירושלים) ומבחוץ (עזה), ולכן מותקפת יותר ויותר.
מי שמפחד לפעול נגד מיידי אבנים בשועפאט, חוטף בסוף מטען חבלה בצומת פורדיס וניסיון לינץ‘ בטייבה. איך כל זה ייגמר? הדרג המדיני עדיין מקווה לדעיכה איטית של גל המאורעות תשע“ד־תשע“ה. זוהי משאלת לב אנושית ויהודית. ישראל היא מדינה שוחרת שלום ודו־קיום עם כל אויביה, קל וחומר עם נתיניה הערבים. מסילת הרכבת הקלה, מסמלי האינתיפאדה החדשה, הונחה בשועפאט כמחווה של רצון יהודי טוב כלפי התושבים שם. על סמך ניסיון העבר היינו אמורים להניח את המסילה רק בשכונות היהודיות, אבל שלטונות ישראל וירושלים התעקשו שהיא תעבור גם בשועפאט, בין השאר, כדי לקרב לבבות. הרכבת הקלה היתה מוזיאון סובלנות נייד.
"באותה רכבת נוסעים בהרמוניה יהודים וערבים, חילונים וחרדים, גברים ונשים – וכולם מכבדים זה את זה'“, התמוגג לו טוקבקיסט ירושלמי אלמוני בקיץ 2013, יהודי מן הסתם. עכשיו קורים שם דברים אחרים לגמרי. אינספור אבנים מושלכות על הרכבת הקלה. ארבעה בני אדם נדרסו למוות בתחנות שלה – יותר ממחיר הדמים של קו הרכבת הישן לירושלים בכל שנות החלוקה של העיר. תוואי הרכבת הפך לקו חזית. ערביי ירושלים הגיבו באגרוף קמוץ על היד הפתוחה שהושטה אליהם.
ראש עיריית תל־אביב, אשר מיהר לבטל את הטיולים של ילדי עירו בבירת ישראל, גילה השבוע שגם תחנות ההסעה שלו מדממות. כמעט בכל המחוזות הערביים בתחומי הקו הירוק, הותקפו נהגים יהודים, שלא לדבר על שוטרים. דגלי חמאס וסיסמאות ג‘יהאד כיכבו בהפגנות של סטודנטים בחיפה, בתל־אביב ובירושלים. אפילו בזכוכית מגדלת היה קשה להבחין בין האינתיפאדה במשולש לבין האינתיפאדה באבו־טור. שוב התברר שהמערכה על ארץ ישראל מתנהלת משני צדי הקו הירוק. היא לא קרב נקודתי על שטח מריבה מסוים, היא מערכה מהים ועד הנהר.
העובדה שכמעט כל מעשי הרצח האחרונים בוצעו על ידי “מפגע בודד“, כלומר על ידי רוצחים בלתי מאורגנים, אינה אמורה לנחם אותנו, ההפך. המפגע הבודד הוא שם נרדף לטרור עממי, והטרור העממי הוא לשון נקייה למלחמה כוללת. כולם נגדנו. ואם לא כולם, אז רובם הגדול. בפרלמנט ברמאללה אין אף סיעה שמאשימה את אבו מאזן בקיפאון המדיני, ובכנסת ישראל לא תמצאו ח“כ ערבי הסבור שנתניהו צדיק יותר מאבו־מאזן.
בניגוד לציבור היהודי בארץ, שמתחלק בין ימין לשמאל, שוק הדעות של ערביי הארץ בנוי ממחנה אחד. לא כולם יורים עלינו או דורסים אותנו, אך רק מעטים מגנים את אלה שדוקרים ודורסים. מנהיגם הנבחר הכריז השבוע בטקס הזיכרון לערפאת שהיהודים “מזהמים“ את המקומות הקדושים בירושלים. אפילו ערפאת עצמו לא התנסח כך אחרי אוסלו, בגרמניה של פעם התנסחו.
למרות גילו המתקדם של אבו־מאזן, רק עכשיו נחשפות ציפורניו במלוא תפארתן. המנהיג הפלסטיני שנחשב פה במשך שנים ל“ערבי הטוב“, פרטנר אולטימטיבי לשלום, מתגלה כאויב מסוכן יותר מקודמו. הוא כנראה לא עוסק אישית בתכנון פיגועים, עדיין לא, אך מעצב במו פיו את נחשול האיבה הפלסטיני הטרי נגדנו. יד אחת שלו חותמת על מכתבי תנחומים למשפחות הרוצחים, והיד השנייה מנצחת על תהליך בידודנו בעולם. כשהוא נאם השבוע ברמאללה, היה נדמה לרגע שערפאת עדיין חי וקיים.
היושב־ראש ואנשיו חווים כרגע תחושת רכיבה משכרת על הסוס, בגלל הצלחותיהם המבצעיות והמדיניות. הם שואבים עידוד מהרפיון המתמשך של ההנהגה שלנו. בכל זאת, מומלץ להם לעצור רגע ולחשוב אם באמת כדאי להם להמשיך במשחק המסוכן הזה. לקחי העבר מלמדים שבסוף היהודים לא רק מתעשתים, אלא גם מרביצים חזק. בימים האחרונים
אבו מאזן, מחרחר המהומות הראשי, משתעשע במחשבה שהוא יגרום לעקירת חצי מיליון יהודים יהודים ביו“ש ובירושלים. הוא מדחיק את האפשרות הסבירה מאוד שנדידת העמים כאן לא בהכרח תתבצע בכיוון שהוא מתכנן. אם הפלסטינים יתעקשו להפוך את חיינו לגיהנום, מדינת ישראל היא שתפעל בסוף בלי בג“ץ ובלי בצלם. כרגע זה לא בתכנון כאן, אפילו לא בתכנון של תובעי היד החזקה, אבל למלחמות יש דינמיקות משלהן. ראש הממשלה כבר רמז להן השבוע כשהמליץ לפלסטינים ממורמרים לעבור דירה.
1984
החוק לסגירת ‘ישראל היום‘, שעבר טרומית בכנסת בזכות מפלגת העבודה, ישראל ביתנו, הערבים, החרדים, משתמטי הליכוד וצמרת הבית היהודי (למעט אורי אורבך, שהתנגד), מכונה רשמית “החוק להגנת העיתונות הכתובה“. ג‘ורג‘ אורוול בטח יכניס את זה למהדורה הבאה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם