חוק הלאום: ישראל בדרך להפוך לאלבניה
חוק הלאום, שמעניק זכויות על בסיס אתני ולא אישי, מצמצם עד לאפס את הסיכוי שישראל תצטרף לאיחוד האירופי. תגובה לאשר כהן
עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
- ניו יורק מגבירה את האבטחה בבתי הכנסת בעיר
- הלהיט הפלסטיני ברשת: "רכב זועם ממהר לכיוונך"
במרבית מדינות אירופה מי שאבות אבותיו היו אזרחים ימשיך לשמור על אזרחותו - גם אם מזמן נותק הקשר הפיזי והתרבותי בינו לבין המדינה. מי שמטיל ספקות מוזמן להציץ בתורים הארוכים שמשתרכים בכניסה לקונסוליות של פולין, הונגרייה או רומניה. ישראלים, שלא יודעים מילה בפולנית, רומנית או הונגרית מחכים בסבלנות, כשהם מחזיקים ביד בתעודת לידה של אבא של סבא מסוף המאה התשע עשרה – כל זאת לא מתוך כוונה להוציא ויזה לטיול ממושך וגם לא בשביל לקבל מתכון לממליגה. בישראל, מאידך, לא חולמים להעניק זכויות דומות לפלשתינאים שחיו כאן עד 1948, ושעזיבתם – איך לומר – היתה בגללנו, ולא ברוח טובה.
גם ההשוואה בין חוק השבות, שמוזכר בחוק הלאום החדש, לזכות שיש לפולנים או גרמנים (וקיימת במידת מה גם במדינות מזרח אירופאיות אחרות) לחזור למולדתם היא מופרכת. הפולנים והגרמנים ששבים הם צאצאים של מי שגרו בגרמניה או בפולין אך הוגלו לרוסיה נגד רצונם. מאידך, חוק השבות הישראלי מאפשר לכל מאן דהוא שנולד לסבתא יהודיה או התגייר (כהלכה או שלא כהלכה – פחות קריטי כרגע), ושמעולם לא היה לו או למשפחתו קשר לישראל, לעבור לכאן ולקבל על הדרך מענק עולה.
המכנה המשותף העיקרי של אותם יהודים שעולים לישראל מכוח חוק השבות הוא לא געגועים בלתי נשלטים לציון אלא מצב כלכלי רע. אנחנו לא נתקלים ביותר מידי עולים מנורווגיה או מלוקסמבורג אלא דווקא מאוקראינה, בלארוס והחלקים היותר עניים של רוסיה. אפשר להבין את מי שרוצה להשתדרג דרך הגירה, אבל לדבר איתם על ציונות זה כמו לייחס לבנגלדשים שמבקשים גרין קארד הערצה לתרבות האמריקאית.
החברות באירופה מתרחקת
חוק הלאום, שמעניק זכויות על בסיס אתני ולא אישי, מצמצם עד לאפס את הסיכוי הקלוש מלכתחילה שישראל תצטרף ביום מן הימים לאיחוד האירופאי היוקרתי. האירופאים לא מתים על חקיקה מפלה שהופכת את בני המיעוט הערבי לאזרחים סוג ב'. החוק הזה גם מזכיר את האמת העצובה: מדינת ישראל נולדה, ובמידה רבה חייבת את קיומה, לטרגדיה של עם אחר. זה לא קיים בשום מקום באירופה חוץ אולי מקוסובו (שלא במקרה – מעמדה הסופי טרם נקבע). אני לא מצפה מאיתנו לגלות אצילות אירופאית ולהציע לצאצאי הפלשתינאים שברחו/גורשו ב-1948 אזרחות.
ישנם גלגלים שכנראה כבר לא ניתן לסובב אחורה עם כל הצער שבדבר. אני כן מצפה שנבין איפה אנחנו עומדים, וניפרד מהאשליה שאנחנו אי של דמוקרטיה למופת. במקרה הטוב, אנחנו דמוקרטיה אתנית שבה המוצא קובע את הזכויות והסיכויים. רק השבוע התבשרנו שבן למיעוט הגרמני ברומניה זכה שם בבחירות לנשיאות. קשה לדמיין בישראל נשיא ערבי, אפילו לא דרוזי.
ובכל זאת, אני תומך בחוק
עוד ועוד מעשים שמראים כי אנחנו חיים ביקום פרטי, ושלא מזיז לנו מה יגידו. זה נכון שלעולם יש עוד בעיות חוץ מישראל: דעא"ש, אוקראינה, אבולה. אבל בסוף יגיעו אלינו, וכשיגיעו יבוא לחץ מדיני, ובעקבותיו לחץ כלכלי, ובסוף אולי אפילו קצת חרם - עד שנבין שיש רק שתי אופציות: מדינה דמוקרטית באמת, או גרסה מחודשת של אלבניה: ארץ ענייה, מנותקת מהעולם, משקיעה את כל הונה בצבא, בטוחה בצדקת דרכה, משוכנעת שכל העולם נגדה בגלל דעות קדומות, אפילו לא שמה לב שכל מי שרק יכול בורח לחו"ל. בסוף, גם לאלבנים נמאס להיות "עם לבדד ישכון" והם בדרך לאיחוד האירופאי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם