ממתי הלאומיות היהודית סותרת את הדמוקרטיה
רגע לפני שהולכים לבחירות צריך להגיד: מההתנגדות לחוק הלאום עולה בלבול וטשטוש זהות, עד כדי כך שהצהרות טריוויאליות נתפסות כדבר מאיים ומסוכן
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בכמה משפטים קצרים הסביר הרצוג שההחלטה הזו, אינה מעידה דבר על העם היהודי ומסעותיו, אלא על חוסר הרלוונטיות של מוסד האו"ם. הרצוג לא הרגיש צורך להסביר או לומר מדוע הציונות אינה גזענות, לא טרח להצדיק אותה או לפרט מדוע יש לה זכות קיום. הוא פשוט קרע את הנייר.
נזכרתי בנאום הרצוג סביב סוגיה שנדחקה כבר לשולי החדשות: הדיון על חוק הלאום. אמנם מאז שדובר עליו הספיקו לעבור הרבה מים בנהר, וחברי הכנסת עסוקים מן הסתם בבר מצוות ובבריתות, אך דווקא ממבט לאחור, נדמה לי שהעניין עודנו רלוונטי מתמיד. והוא רלוונטי לא משום שהשאלה האם חוק הלאום יעבור אם לאו היא כה אקוטית לחיינו. הוא רלוונטי, דווקא בשל מה שעולה מתגובות מתנגדיו ששטפו כאן את המרקעים בשבועות האחרונים.
כי מבין שלל התגובות של "זה לא הזמן" ו"זה יפגע ברגשות" ו"המצב הנפיץ", בלטו מעל כולם ה"פאשיזם" וה"אפרטהייד" ושלל המילים האפלות, או בגרסתן המעודנת "הסכנה לדמוקרטיה", אותה סכנה האורבת תמיד ובכל מקום, יחד עם "המדרון החלקלק" ו"התהום". ושלא תבינו לא נכון - יש סיבות להתנגד לחוק הזה. אפשר להתווכח על נחיצותו, על מה ראוי להיכלל בו, על הכוח שהוא מעניק לבית המשפט, על עצם העיקרון של עיגון חוקתי, וכן, גם על השאלה אם עכשיו זה הזמן. אלא שרוב מתנגדי החוק לא עסקו בזה, מפני שהם היו עסוקים נתונים בהתקף חרדה, רעידות בלתי רצוניות והיפר-ונטליציה.
הגדילו לעשות מרססי גרפיטי שריססו ליד בית כנסת "במקום בו מחוקקים חוקי לאום - ישרפו ספרים". "לאום", הם חשבו לעצמם. "לאום זה הרי פאשיזם וסטאלין. ומוסוליני וההוא מדרום קוריאה. או אולי בעצם מהצפון? כן לאום זה רע. ישרפו ספרים".
לא הייתי נדרשת להתייחס לפסטיבל ההיסטריה האחרון, אלמלא הוא היה נסמך על הנחה תמוהה שלפיה יש משהו מתריס, או בעייתי, או מדרדר לתהום, באמירה שלפיה ישראל היא מדינתו של העם היהודי. כי מה שעלה מהדברים על חוק הלאום, הרבה מעבר לדיון המוצדק על חקיקתו, הוא בלבול וטשטוש זהות וחוסר אונים, עד כדי כך שהצהרות טריוויאליות נתפסות כדבר מאיים ומסוכן.
בהקשר הזה לא יכולתי שלא לחשוב על אותם יהודים שהגיעו לכאן היישר מפוגרומים ופרעות וזוועות, אלו שכל בוקר מלמלו בתפילה "ותחזינה עיננו בשובך לציון", אלו שאנחנו רגילים לראות אותם בשחור לבן, מצטופפים סביב הרדיו היחיד ברחוב ומחווים בידיהם בשמחה.
לא יכולתי שלא לתהות, מה הם היו אומרים כשהיו שומעים את ההסתייגויות מהקביעה ש"ארץ ישראל היא מולדתנו ההיסטורית". אם בהלה כל כך גדולה הייתה אוחזת בהם, למשמע ההצהרה ש"מדינת ישראל היא הבית הלאומי של העם היהודי".
עוד רגע כולם יתחילו להתעסק בסלוגנים ובמיתוג ובמינה צמח. וכולם יגידו כמה שהשאר לא (ואולי גם קצת כמה שהם כן), ויורידו מחירי סלולרי ויחלקו נקניקיות בחינם. אבל האמת שהשאלה מי ייבחר פתאום נראית משנית בחשיבותה. כי בזמן האחרון, בלי שהקדשנו לכך מספיק תשומת לב, עלתה שאלה חשובה פי כמה: מתי החלה הלאומיות היהודית לעמוד בסתירה לדמוקרטיה, וממתי כבר אי אפשר לומר את המובן מאליו – שמדינת ישראל הוקמה כבית הלאומי לעם היהודי, שזו הצדקתה, מהותה ותכלית קיומה.
והנקודה היא שזה ממש לא אומר שצריך לחוקק חוק לאום או כל חוק אחר. זה רק אומר שיש לנו אתגר הרבה יותר גדול לפניו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם