דליפת הנפט: המזהמים צריכים לשלם את המחיר
תמונות הזיהום בדרום הזכירו את צילומי דליפת הנפט של חברתBP במפרץ מקסיקו. אבל התזכורת הכואבת באמת היא לתקלה הקודמת של קצא"א בנחל צין ב-2011. אז הפרשה התנדפה ללא עקבות
• כל התכנים הכי מעניינים -בעמוד הפייסבוק שלנו
לא נזלזל חלילה בכוונות טובות, גם לא נפנה אצבע מאשימה בזמן ששאריות הנפט עוד מחלחלות באדמות הערבה – אבל האסון האקולוגי החוזר בכיכובה של אותה משתתפת פעילה, חברת קצא"א, מעורר קצת יותר מתהיות.
תמונות הזיהום המדהימות בכאבן באזור באר אורה הסמוך לאילת, הזכירו את צילומי דליפת הנפט הענקית של חברת BP במפרץ מקסיקו לפני שלוש שנים וחצי. אבל התזכורת הכואבת באמת היא לתקלה הקודמת של קצא"א בנחל צין ביוני 2011. הצינור המיושן שהתפוצץ אז בשמורת הטבע הוגדר כאחד מהאסונות האקולוגיים הגדולים שידעה ישראל. האירוע הנוכחי הוא אסון גדול ומשמעותי עוד יותר, במיוחד נוכח העובדה כי נדמה שהדי האירוע הקודם התנדפו כלא היו.
לצד המציאות שבה רב הנסתר על הגלוי בכל הקשור לחברת קצא"א, גם החוק שמתוקפו פועלת החברה מעניק לה פטורים מחלק מתקנות ומחוקי הסביבה. בחברה אמנם חוזרים ומדגישים שנכתבו נהלים והם אף הועברו למשרד להגנת הסביבה, אך אלו ברובם נהלים וולונטריים. כנהלים לא מחייבים המשרד להגנת הסביבה, שגם כך אינו משופע בכוח אדם רב לפיקוח, לא מחויב לאשרם וגם לא אחראי לאכיפה.
ברור לכל כי אפס תקלות הוא יעד בלתי אפשרי, אבל הישנות המקרים לא מניחה את הדעת מאפשרות של עיגול פינות וניצול הפרצות בחוק על ידי חברת קצא"א. לאחר דליפת הנפט
"בישראל 1,000 קילומטר של צנרת דלק", אמרו אז המומחים, "חלקה עוברת מתחת לבתים בגוש דן". אבל האזהרות נותרו רק בפרוטוקול. על שולחן הדיונים נותר גם הצורך בחקיקה מודרנית יותר. חקיקה שתרענן את חוק צינור הנפט, שחוקק בשנות ה-60 של המאה הקודמת, המסדיר את פעילות קצא"א. כמו כן, הצורך בחוקי סביבה נוספים שיחייבו בקרה וניהול סיכונים מוצלח יותר – מובטחים שוב ושוב לאחר תקלות ומחדלים אך מוחזרים כלאחר יד למגירה.
הסכנות האורבות לסביבה ולבני האדם מזיהום שכזה מעוררות שוב את השאלה האם ההסתמכות שלנו על הזהב השחור אינה עיוורת? הפתרון הוא יצירת תמהיל דלקים אחר, שמבוסס יותר ויותר על אנרגיות מתחדשות וגז טבעי. אולי הגיעה העת לצמצם בהדרגה את שינוע הנפט הגולמי דרך חצי מדינה בצינורות שחלקם מיושנים ואינם מנוטרים באמצעים החדישים ביותר.
גבולות האסון אינם מסתכמים רק בפגיעה בבריאות עשרות אנשים (בישראל ובירדן), בבעלי החיים ובערכי הטבע שספגו מכה קשה, אלא גם בשאלת השיקום. אופן השיקום והשימוש העתידי בכלים הכבדים בשטח המוכה צפוי להמשיך ולפגוע בסביבה. נקווה לפחות שנהלי השיקום ייבדקו היטב וימנעו פגיעה אגרסיבית נוספת בשטחי הערבה וחשוב לא פחות שהמזהם יידע לקחת את האחריות ולשלם על הנזק. אולי פגיעה עמוקה בכיס תמנע אסון אקולוגי נוסף בעוד שלוש שנים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם