מחנה השמאל זקוק לעמוס עוז שיעמוד בראשו
החלטתו של נתניהו לפרק את הממשלה תאיץ את גיבושה של החברה הישראלית לשני מחנות אידיאולוגיים בולטים. זה הזמן למצוא דמות שתוכל להוביל את השמאל לדרך חדשה
עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
- 74% מהישראלים מעדיפים לקנות מאתרים מתורגמים לעברית
- הפרלמנט האירי יתמוך בהכרה בפלסטין כמדינה
אכן, כפי שהדברים נראים כיום, העימות המצטייר באופק אינו רק פוליטי-אידאולוגי או דתי, הגם שכל הסממנים הללו מצויים בו למכביר, אלא תרבותי וחברתי מקיף וכולל-כל שכן המפעל הציוני כולו עומד פה על הפרק – במילים אחרות, סוגיית עתיד המנדט הישראלי על הבית הלאומי. להזכיר, היסודות למלחמת אחים תרבותית זו כבר קיימים מזה מספר עשור שנים, ואולי עוד מלפני הקמת המדינה.
עד כה, כל הצדדים מלבד השוליים הקיצוניים ניסו למנוע את העימות הפנימי הזה. החברה הישראלית, שמבחינה כלכלית עושה חיל יחסי לפחות במונחים של העשירים ובעלי הכוח, לא מעוניינת בעימות זה, ואף לא בבחירות. אבל גם לאלה שאינם עסוקים בלשמר את המצב ובלעשות כסף אין הרבה אנרגיות למלחמה כזו או אחרת. המנהיגות הישראלית לדורותיה נמנעה ממנה ועשתה הכל כדי לדחות עימות זה, שישעיהו ליבוביץ המנוח כבר חזה.
גם אני חשבתי שעימות זה עלול להיות הכרחי, חיוני וטראגי גם יחד, שכן הוא זה שיקבע את צביונה של מדינת ישראל בדומה למלחמת האזרחים בארצות הברית - האם אנחנו חברה דמוקרטית חילונית או תיאוקרטיה דתית, האם אנחנו קודם כל יהודים או ישראלים, האם אנחנו נשבעים אמונים למדינת ישראל או לרבני יהודה. ובקיצור, הגם שישראל מוגדרת כמדינה יהודית ודמוקרטית, כאשר שני המושגים נמצאים בעימות ישיר האחד עם השני, למי יש קדימות ועדיפות.
וכאן יש לשוב אל מרכזיותו של בנימין נתניהו לבשלותו של התהליך, שכן דומני שרק אישיות כגון זו של נתניהו עשויה הייתה במהלך העשור שעבר מאז תקופתו של רבין למנוע את העימות הפנימי ובמידה לא פחותה לשמש מכשיר להתלקחותו, וזאת בדומה ובשונה לבגין ושרון לפניו.
כאשר גובשה הקואליציה האחרונה, זו שזה עתה אנו חוזים בהתפוררותה, הייתה אפשרות לדמויות כיאיר לפיד וציפי לבני לעצום עין אידיאולוגית, לבלוע גלולה כזו או אחרת ולשבת בממשלה עם אורי אריאל ונפתלי בנט, ואחרים מן הגוש הימני הקיצוני, הדתי-המשיחי, ואפילו עם מספר לאומנים כאלה ואחרים. מדוע? בגלל בנימין נתניהו. הוא שאפשר נישואים מוזרים אלו. ובמידה רבה, לשיטתם של כולם וצרכיהם, הייתה לכך ועדיין יש לכך הצדקה תאורטית. אלא שבפיטוריהם של לבני ולפיד, שימש נתניהו בתפקיד הטראגי של קריאון. היובריס והמוריה חוברים כאן יחדיו, והוא מצרצר את גורלו.
כי מה משמעו של גט כריתות זה, שיש עתיד והתנועה לעולם לא ישבו בממשלה שנתניהו עומד בראשה. הכול עשוי לקרות, ואיני מוכן להתחייב שזוהי אמירה מוחלטת, אבל דומני שניתן להניח שהיא תקפה. כלומר שנתניהו הביא בפיטורים אלה להקמתן מחדש של שני המחנות התרבותיים-חברתיים והפוליטיים בזירה הישראלית – במושגים המושאלים מהפוליטיקה האמריקאית: המחנה הדמוקרטי והמחנה השמרני.
בהצטרפו סופית למחנה הלאומי נתניהו
השאלה היא האם מנהיגי המפלגות יצליחו להצמיח מנהיגות אלטרנטיבית, ובמיוחד מועמד לראשות הממשלה שיהווה אלטרנטיבה הולמת לבנימין נתניהו. לדעתי, צריך לקרוא לעמוס עוז לעמוד בראש המחנה, ולא נותר לי להאמין שאם אכן הוא ייקרא, אזי כדברי אפלטון הוא יחוש אחריות, יפשיל שרוולים ויחזור אל המערה להנהיגה. ואם לא הוא - אזי אני משוכנע שקיים המשהו האחר, שהגם שהוא או היא עלומים היום, מחר הם עשויים להתגלות כאדם הנכון במקום הנכון.
מכל מקום, מה שברור שבבחירות הבאות המחנות יהיו ברורים יותר והטיעונים מחודדים יותר, ומתוך כך אין ספק שהבחירות מוצדקות, ואולי מוצדקות במיוחד, שכן הגיע הזמן שעם ישראל יבחר סוף סוף מה יהיה אופייה וצביונה של המדינה במאות הבאות. מכיוון שהאפשרויות לשיתוף במלאכת המשילות הולכות ומצטמצמות, ומכיוון שהמחנות הולכים ומקצינים ומתרחקים האחד מן השני, עד כדי תחושת דה- לגיטימציה של האחר, המתח רק יגבר והרגשות יהיו אינטנסיביים במיוחד. קשה שלא לחזות שמערכת הבחירות לכנסת העשרים תהיה דרמטית ואגרסיבית במיוחד, ואולי הקשה והאכזרית מכולן עד כה, שכן כל הצדדים יודעים שמדובר כאן ב"הכל או כלום".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם