פרשת ישראל ביתנו: לא מדובר רק בכמה דולרים
המערכת השלטונית מבוססת על אמון הציבור בנבחריו. כאשר האמון הזה נפגע, ולצערנו לא מדובר בעניין נדיר במיוחד, משהו בתרבות ובסדר החברתי נפגע
עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
- ליברמן: דורש הבהרות מפרקליט המדינה על החקירה
- ארדן: "לפיד מזלזל באינטליגנציה של הציבור"
אכן, רבים המשוחדים בארצנו ורבים המשחדים, ועם הפרשייה החדשה האורבת לפתחנו, הגיעה העת לעשות סדר בכל מה שנוגע ללקיחת שוחד על ידי נבחר ציבור.
שוחד הוא עבירה הקבועה בחוק העונשין, המושתתת על שלושה יסודות: ראשית, נוטל השוחד צריך להיות עובד ציבור, שנית, הדבר הניתן לעובד הציבור היא טובת הנאה, ושלישית, פעולת השוחד צריכה להיות קשורה בתפקידו של עובד הציבור.
הדרכים הקבועות בחוק לשוחד הן רבות ומכוונות. החוק מדגיש כי שוחד יכול לבוא בדרך של כסף או טובת הנאה, בעד עשייה כלשהי או בעד הימנעות מעשייה, בעד פעולה של נוטל שוחד או בעד השפעתו על אדם אחר, בין אם הנהנה מהשוחד היה הלוקח ובין אם היה אדם אחר ועוד.
כלומר, במקרה של סגנית השר פאינה קירשנבאום, אם ההאשמות נגדה יוכחו כנכונות, הרי שאין משמעות לשאלה אם קיבלה טובות הנאה כספיות או פוליטיות ואם הטובות עברו בידיהן של מתווכים כגון לוביסטים (אגב, החוק מדגיש שדינו של מתווך בשוחד, הוא כדין לוקח השוחד).
בנוסף, מדובר בעבירה שאינה מותנית בתוצאה: גם אדם שניסה לקבל שוחד ולא הצליח, או ניסה להציע ולא נענה – דינו כדין מי שקיבל או הציע שוחד בפועל ממש. העובדה שעבירת השוחד היא עבירה רחבה, שאינה מוגדרת כרשימה סגורה, מלמדת על רצונו של המחוקק "לכסות" את שלל התחבולות שבהן מנסים עובדי ציבור לפעול, ואולי גם על נטייתם לפעול בדרך זו.
אחת הסיבות לפופולריות הרבה של עבירת השוחד (בקרב מבצעיה כמובן) נעוצה ככל הנראה בעובדה שמדובר בעבירה המתבצעת בחדרי חדרים. קשה מאוד להוכיח את התקיימות העבירה ומבצעי השוחד חשים כי לא יוכלו לתפוס אותם. מכאן החשיבות הגדולה שבאיתור עד מדינה בעבירות מהסוג הזה. עד מדינה הוא אדם שקשור או חשוד בשותפות לפשע שהתבצע. כדי שיסכים לספק את פרטי המידע, שיהוו ראיות נגד נאשמים אחרים, ולהעיד בפני בית המשפט, המדינה מציעה לעד הטבות שונות - החל מהטבות כספיות ועד הפחתות משמעותיות בעונשו, עסקאות טיעון למיניהן ולעתים אף אי-העמדה לדין.
עדותו של עד מדינה נחשבת לרוב מפוקפקת מעט, משום שמטבע הדברים ברצונו להפחית את חלקו במעשה. לכן, במרבית המקרים בנוסף לעדותו של העד נדרשת תוספת ראייתית שתחזק את הראיות המרשיעות נגד שאר הנאשמים. אולם, כאשר מדובר בעבירת שוחד, הנעברת ממילא בשקט ובהיחבא והשגת הראיות המרשיעות היא מלאכה קשה ביותר, ניתן להסתפק בעדותו של עד המדינה לצורך ביסוס ההרשעה.
ב-2010 תוקן חוק העונשין והוחמרה הענישה על עבירת השוחד, כך שכיום עונשו המרבי של מי שקיבל שוחד עומד על 10 שנות מאסר ודינו של מעניק השוחד – שבע שנות מאסר. הקנס בגין העבירה עומד על כמיליון שקלים, (קיים קנס גבוה יותר כאשר נותן או מקבל השוחד הוא תאגיד), או לחילופין פי ארבעה משווי טובת ההנאה - גם אם היא לא הושגה בפועל.
ההחמרה בענישה נועדה לבטא את מדרג החומרה של העבירה ולפגוע במוטיבציה הכלכלית לפשיעה. באופן כללי, כאשר מדובר אנשי ציבור בסדר גודל כמו בפרשה שלפנינו, בית המשפט נוטה להשתמש בטרמינולוגיה חריפה של הרתעה ו"תג מחיר גבוה", גם אם הוא פוסק עונשי מאסר פחותים מהקבוע בחוק. ראוי לציון עונשו של אריה דרעי שעמד על שלוש שנות מאסר (לאחר שהופחת בבית המשפט העליון) וקנס של 250 אלף שקל.
שלמה בניזרי, שנידון בהתחלה ל-18 חודשי
חשוב לזכור דבר אחד, שבמובן מסוים קשור לחידון העצוב שהתקיים באולפנם של אורלי וגיא: הפסיקה נוטה לייחס לעבירת השוחד חומרה מיוחדת. זאת מפני שעבירות השוחד אינן מסתכמות רק בפגיעה הנקודתית שבאובדן בכספי ציבור, הן פוגעות בפעילותו של המנהל הציבורי ובסופו של דבר בנו כחברה. כל המערכת השלטונית מבוססת על אמון הציבור בנבחריו. כאשר האמון הזה נפגע, ולצערנו לא מדובר בעניין נדיר במיוחד, משהו בתרבות ובסדר החברתי נפגע.
כפי שכתבה בעבר השופט אילה פרוקצ'יה: "עבירות השוחד והשחיתות פוגעות פגיעה רחבת היקף ביחסי השלטון והאזרח, ובמבנה החברתי כולו". לא מדובר רק בכמה דולרים, אלא בעתידם של יחסי החברה והשלטון בישראל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם