צביעות עולמית: צרפת בגדה בישראל ברגע האמת
ארה"ב הגנה במלוא העוצמה על הידידה במזרח התיכון, אבל ישראל באמצעות מדינות עולם שלישי ידעה לגייס את הקולות שהפילו את ההצעה הפלסטינית במועצת הביטחון
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"בשם צרפת, כפי שעשו זאת פרנסואה מיטראן, ז'אק שיראק וניקולא סרקוזי לפנַי – אני בא להביע את ידידותה של צרפת כלפי ישראל", חצב רק לפני שנה נשיא צרפת פרנסואה הולנד, את המילים הדביקות. "זאת ידידות אמיצה והיא שייכת לכם, והיא ידידות אמיצה וחזקה עוד יותר מכיוון שהיא הרבה מעבר לשינויים הפוליטיים, הרבה מעבר למנהיגים, שהולכים ומתחלפים, ואפילו הרבה מעבר לעליות ולמורדות של החיים הבין-לאומיים.
"הידידות הזאת אולי לא הייתה אף פעם בסכנה. ההיסטוריה יצרה בינינו קשר חזק, שאי-אפשר לנתקו... אני יודע שאתם סומכים על כוחותיכם-שלכם, אבל דעו שצרפת נמצאת כאן ואנחנו הידידים שלכם", דברי נשיא צרפת בכנסת ישראל. מה ערכם של הדיבורים הגבוהים הללו? אפס. נגוזו עם הרוח.
לפני שבועיים קיבל הולנד שיחת טלפון נזעמת מראש הממשלה. נתניהו רתח על היוזמה של שר החוץ הצרפתי לורן פביוס לקדם במועצת הביטחון החלטה על הקמת מדינה פלסטינית באופן חד צדדי. באותם ימים כבר התגלגלה על שולחנה של המועצה ההצעה הירדנית-פלסטינית, הקשה עוד יותר לישראל.
צרפת בגדה בישראל. הצבעה במועצת הביטחון
צילום: אי.פי.איי
הבטיח שיעמוד לצד ישראל אך לא עשה זאת. לורן פאביוס
צילום: איי.אף.פי
פביוס, בפשרנות מעושה, החליט להידחף למשחק עם נוסח כביכול מתון יותר, אך כזה שפגיעתו רעה לא פחות. נתניהו זעם. "זה מהלך שלילי ופסול מיסודו שלא יביא לשלום אלא לתוצאות הפוכות. יוזמה חד צדדית מבטלת את כל העניין של המשא ומתן ואת הצורך בו, וזה מה שיביא להידרדרות. זה ניסיון לא אחראי לזכות בנקודות ובפופולריות זולה", היו פחות או יותר מילותיו הקשות לנשיא הצרפתי, ההוא שהגדיר את עצמו כ"ידיד אמיץ וחזק".
הן לנתניהו, הן להולנד, הן לכל מי שהיה מעורב במגעים השקטים במועצת הביטחון, היה גלוי וידוע שצרפת יוזמת החלטה חלופית כיוון שבכוונתה להתנגד – ולכל הפחות לא לתמוך – בהצעה הפלסטינית. זה היה המצב חודש לפני ההצבעה במועצת הביטחון, שבוע לפניה, 48 שעות לפניה ואפילו יממה לפניה. אך אז הגיע רגע האמת וצרפת בגדה. שוב בגדה. ומי שבקי בהיסטוריה הקרובה והרחוקה יודע שזו לא הפעם הראשונה, לא השנייה, ואפילו לא השלישית. הפילוסוף הצרפתי וולטר ידע כנראה את נפש עמו כשכתב "רק שמור אותי מאוהבי ומשונאי אשמר בעצמי".
בגידת פריז הייתה דרמטית לא רק בגלל משמעותה ליחסי שתי המדינות, ולא רק משום שהתברר פעם נוספת כמה דל ערכן של הבטחות בינלאומיות, אלא בעיקר משום שצרפת הייתה אחד מנכסי הבונקר של ישראל בָּמוֹעצת. לא מועצת החכמים של ש"ס, אלא מועצת הביטחון של באו"ם, זו שמנהלת את העולם.
המאבק על שבעת המתנגדים
מאז התבררה כוונת הפלסטינים לפנות למועצה (מועבי"ט בעגת הדיפלומטים), פעל בשגרירות ישראל באו"ם ובמטה לביטחון לאומי בירושלים מעין חמ"ל מעקב לספירת אצבעות. 15 חברות יש במועצת הביטחון. חמש קבועות ועשר מתחלפות. כדי להעביר את ההחלטה, הפלסטינים נזקקו לתשע מדינות שירימו את היד בעדם. מנגד, מבחינת ישראל, די היה בכך ששבע מדינות לא יתמכו. כלומר, יתנגדו, ימנעו או אפילו ייעדרו.
החמ"ל הישראלי, יחד עם כיפת הברזל האמריקנית שלא המישה את ידה מאתנו, וידאו כל העת שבצידה של ישראל נשמר הבונקר של שבע לא תומכות. ספירת המלאי הכרחית, שכן מרגע שההצעה הונחה על שולחן המועצה, היא עשויה לעלות להצבעה בהתראה של שעות ספורות, כפי שאכן קרה. בה בעת, כיוון שבפוליטיקה בינלאומית עסקינן - וכפי שגם מראה ההתנהגות הצרפתית - אחת ליממה צריך לוודא שההבטחה מאתמול תקפה היום. צביעות היא הרי שם המשחק.
צרפת נספרה בכל השבועות האלה בצד הישראלי-אמריקאי, כך הובן ממנהיגיה וממעשיה. אליה נוספו כמובן אמריקה וכן אוסטרליה, בריטניה רואנדה, ליטא ודרום קוריאה. בפלסטינים תמכו רוסיה, סין, צ'אד, ארגנטינה, צי'לה וירדן מגישת ההצעה, כלומר לפלסטינים חסרו שלוש אצבעות כדי להעביר את ההחלטה. ניגריה ולוכסמבורג עמדו בסימן שאלה. בכל מקרה, בהצבעה כל כך גורלית, וכשיחסי הכוחות כל כך שקולים, ברור היה שתזוזה מרכזית של מדינה מצד לצד, עשויה להיות דרמטית.
נפגש עם נתניהו ומצביע בעד ישראל. נשיא ניגריה
צילום: אי.פי.איי
סחר משותף ודאגה מהאסלאם הקיצוני. פול קגאמה נשיא רואנדה
צילום: איי. פי
ביום שלישי בלילה, 30 שעות לפני סיום השנה הקלנדרית, בשעה שרוב העולם הדיפלומטי בחופש וכששגריר ישראל באו"ם וסגנו נמצאים בכלל בכנס בארץ, הפלסטינים ניסו וכמעט הצליחו לתפוס את ישראל ישנה בעמידה. הם העבירו לצידם את פריז המתחסדת, כשאחריה נכרכה לוכסמבורג וכך השיגו הפלסטינים שמונה מדינות תומכות. עוד קול אחד וארה"ב תצטרך למורת רוחה להטיל וטו. ומה שמטריד עוד יותר, הבונקר נפרץ.
כדי למנוע את המפולת התנהל בשעות שלפני ההצבעה מרתון טלפונים מארה"ב ומישראל לחברות המועצה. שר החוץ האמריקאי, ג'ון קרי, דיבר עם שרי החוץ של 13 מ-15 שרי החוץ הרלוונטיים. ראש הממשלה נתניהו שוחח בין היתר עם נשיאי רואנדה וניגריה. הלחץ הישראלי-אמריקאי עזר. דווקא הקטנות הללו, הן ולא אירופה, התייצבו לצד הציר הישראלי-אמריקאי ומנעו מהפלסטינים את הקול המכריע. על קצה המצוק, נעצרה המפולת, וזה בדיוק העולם החדש הנרקם לעינינו.
מה מביא מדינות אפריקאיות כמו וניגריה רואנדה לסייע לישראל ולא בפעם הראשונה? תואר כאן לא אחת מדיניות פתיחת האופקים שהובילו נתניהו וליברמן בשנותיהם בצמרת. לשיטתם, גורמי הייחוס המדיניים אינן מדינות רק העולם המערבי, אלא כל שחקן בינלאומי שניתן לקרב אותו לצידנו ולשפר עימו את היחסים לתועלת הדדית. במשרד החוץ יש אמנם ביקורת על כך שהשניים דיברו הרבה יותר משעשו וידעו ליזום אבל לא להתמיד. ועדיין, מתוך ידיעה מוקדמת שרואנדה, ניגריה וליטא אמנם אינן מעצמות אבל יהיו חברות במועצת הביטחון, חוזקו עימן הקשרים כבר לפני שנים.
ליברמן, בנסיעותיו הגדולות לאפריקה, פקד את רואנדה ואת ניגריה. שרת החוץ הרואנדית הגיעה לביקור גומלין ואפילו נחשפה
מתחת לרדאר ישנו כמובן גם סחר ביטחוני ודאגה משותפת מעליית האסלאם הקיצוני. נפילת קדאפי, שהטיל את אימתו על אפריקה לבל תתקרב בישראל, דחפה גם היא את התהליך וכך גם התחזקות הנצרות האוונגליסטית בניגריה. זהו קיצור תולדות יחסי ישראל עם שתי האפריקאיות בשנים האחרונות. התוצאה נראתה השבוע בחדר מועצת הביטחון.
אמנם ציפי לבני, טענה הבוקר ש"התמודדות מדינית זה דבר שאנחנו, הרצוג ואני יודעים לעשות, ונתניהו לא יודע לעשות". העובדות מצביעות על ההפך. לבני כשרת חוץ הובילה את ההתעסקות האובססיבית עם העניין הפלסטיני תוך הזנחת שאר העולם ויתר האינטרסים. דווקא המדיניות המרחיבה של נתניהו וליברמן, שהחליטו להסתמך לא רק על אירופה, התבררה כאפקטיבית.
המאמר המלא יופיע ביום שישי במקור ראשון
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם