הדור החדש בליכוד: ביצועיסטים ופרגמטיים
אנשים כמו ישראל כץ וארדן מסמלים את כל מה שאנשי הדור הקודם, בני בגין ורובי ריבלין לא גילמו: יעילות שלטונית ולא רק אידיאולוגיה
הליך הפריימריז הוליד תגובות היסטריות מצד הפרשנים, שטענו כי משהו איום קרה לליכוד. אכן, הם צודקים, משהו קורה היום בליכוד – אבל לא בדיוק מה שהם חושבים.עוד כותרות ב-nrg:
- ירדן: הסכם ייבוא הגז הטבעי מישראל הוקפא
- שטייניץ: לבני והרצוג "עודדו" את המהלכים החד צדדיים
- שני מיליון ש"ח נמצאו בחשבונה של קירשנבאום
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
התיאורים המקובלים בפרשנות נשענים על סיפורי הקצנה או התמתנות יחסית. דחיקת משה פייגלין "לירכתי הרשימה", למשל, הפכה לביטוי החביב של השבוע האחרון. אבל מה זו דחיקת פייגלין לעומת דחיקתם-הפרשתם של ראובן (רובי) ריבלין, מיקי איתן, דן מרידור ובני בגין? מי הם בנימין נתניהו, גלעד ארדן, ישראל כץ, מירי רגב, יובל שטייניץ ומשה (בוגי) יעלון לעומת יצחק-הנס קלינגהופר, יוחנן בדר, יצחק ברמן, מרידור האבא ואף מנחם בגין עצמו?
בתוך הערפל האינטלקטואלי שבו המשקיפים ההיסטריים מנופפים ידיים ורגליים כעיוורים, הם מחמיצים את השינוי האמיתי והעמוק שעבר על הליכוד. זהו תהליך שמתנהל מזה קרוב לארבעים שנה, מאז המהפך של 77'.
אני מבקש את סליחת הקורא אם אינו בקי בשמות המפוארים של קלינגהופר, למשל, או יצחק ברמן. הראשון היה משפטן דגול, שעבודתו יצרה נדבכים אינטלקטואליים לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו; השני הרים את ידו נגד היציאה למלחמת של"ג.
אבל עם כל הכבוד לשמות האלה, שהציבור אף מתקשה להיזכר בהם, הליכוד האמיתי שאיתו דהר מנחם בגין לשלטון ב-77' וב-81' היה תנועה שבכיריה ושריה לא ידעו מימינם ומשמאלם. הם ידעו מה הוא "שמאל הירדן", אבל לא ידעו איך להתמודד עם השמאל ומה עושים במסדרונות הביורוקרטיה. לכן, הם גם הותירו עיי חורבות בכלכלת ישראל.
מדי פעם הבליח בגין עצמו עם החלטה היסטורית הרואית כמו הפצצת הכור בעיראק או השלום עם מצרים, אבל עיקר פועלו של הליכוד הבגיניסטי היה בהחלפת השלטון ובמתן זהות פוליטית וגאווה לשכבות נדכאות ונדחות בחברה. מהליכוד ההוא ראויים לציון רק אישים כמו משה נסים, ובמידה מסוימת גם ראש הממשלה המנוח יצחק שמיר. נסים למשל היה שר אוצר טוב.
אבל כדי להרים מבצעי עשייה נזקק אז הליכוד לשחקני רכש דוגמת אריק שרון, ואפילו משה דיין בתקופה מסוימת. ממשיכי הליכוד היו מכונים "דור הנסיכים", "הבנים של". אפשר לומר עליהם שבדומה לדור הקודם הם היו עסוקים בסגנון. הם היו לבושים הרבה יותר טוב ממקביליהם מהמערך או ממרצ, הם עסקו בדיפלומטיה ובתככים.
הם היו כל השמות הידועים - כולל לימור לבנת שזה עתה פרשה, וציפי לבני שזה עתה עוד לא פרשה אלא רק החליפה את צבע השמלה יחד עם צבעי המפלגה. אבל כל החבורה הזו, מריבלין ועד מיקי איתן ובני בגין, הם אישים שלא הצטיינו בעשייה, למעט אולי עשייה חקיקתית שלא בהכרח היטיבה עם מצב המדינה והאזרח. הם בלטו כנושאי הכלים של בני הדור הקודם, מנחם בגין ויצחק שמיר.
לעומתם, המנהיגים החדשים של הליכוד, שמאיישים היום את העשירייה הראשונה והשנייה ברשימה לכנסת, שונים מהותית משני הדורות הקודמים בעיקר ביכולת הביצוע שלהם. במהותם הם ביצועיסטים ופרגמטיים. לליכוד יש מועמדים טובים לכל המשרדים הממשלתיים הבכירים. הליכוד של הדור הנוכחי מוביל כלכלה צומחת, חופשית יותר, עם אינפלציה השואפת לאפס. זו כל ההבדל לעומת הליכוד של 500 אחוזי אינפלציה עם אווירת התפרקות נוסח ויימאר, בימי בגין ויורם ארידור.
זה ליכוד שאדם כמו ישראל כץ מסמל אותו יותר מכל אחד אחר מלבד בנימין נתניהו: בשש השנים שכץ משמש כשר התחבורה ירד מספר ההרוגים בתאונות דרכים מכ-430 לכ-300 בשנה. האם מישהו מתעכב על המספרים האלה? כל ישראלי עוד יכול לזכור שתאונות הדרכים היו מחלה לאומית חשוכת מרפא, שכל אחד התווכח מה הגורם לה – האם זהו אופי הנהג הישראלי, או שמא הכבישים, חוסר האכיפה ועוד? נתונים כאלה מצביעים על מהפיכה תחבורתית שכץ ונתניהו הובילו בשנים האחרונות.
כמות ההרוגים היורדת בכבישים מצטרפת לנתון נוסף לגבי תוחלת החיים, שעלתה מעל לשמונים. מדובר בשינוי הגדול שישראל עוברת בעידן נתניהו בראשות הליכוד. הרי מהו מספר יורד בצורה כל כך דרמטית של הרוגי תאונות הדרכים? הוא משקף פעולה מערכתית רחבה ועמוקה: תשתיות, כבישי אורך ורוחב שמשנים את מושגי המיקום והמרחק ואת שיקולי המגורים והעבודה של מיליוני אזרחים.
ליד כץ הייתי מסמן גם את גלעד ארדן, שמוביל רפורמות משמעותיות ביותר בתחומי התקשורת כממשיך דרכו של משה כחלון, שגם הוא נציג אופייני של הדור החדש בליכוד. האחרון עשה שיקול מוטעה ופרש, התנהג כפרשן עיתונות המכה באגרופיו בערפל. כך גם גדעון סער.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם