ברית החזקים מול החלשים
המועצה האזורית תמר זכתה לתמיכה מישראל ביתנו במאבקה על גביית הארנונה. עיירות הפיתוח שבהן מתגוררים תומכי המפלגה קיבלו כתף קרה
עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
- כחלון הציג כיתה אלמונית שלפתע זכתה בלוטו
- "15 אלף עולים מצרפת יגיעו השנה לישראל"
ואולי בעצם זה הסיפור. בשנים האחרונות נמצאת מועצת תמר במגננה מול שכנותיה ערד ודימונה, שדרשו בצדק לקבל נתחים מהארנונה השמנה שלה. אמנם בעקבות החלטת שר הפנים לשעבר, גדעון סער, החל מחודש זה נפרדת תמר מ־12 מיליון שקלים מהכנסותיה, אך עדיין יש לה הרבה מה להפסיד. בדיוק בנקודה הזו נכנסת, לכאורה, סגנית שר הפנים המתפטרת פאינה קירשנבאום. במאבק על שמירת נכסיה זכתה תמר, כמו גם מועצות אזוריות נוספות, לגיבוי ותמיכה מצד קירשנבאום וחבריה למפלגה.
הפעם הראשונה שבה אפשר היה להבחין בכך הייתה לפני כשנתיים וחצי, בדיון שהתקיים בוועדת הכספים בכנסת. ראש מועצת ירוחם שיצא אז למאבק לשינוי גבולות והכנסות בין ירוחם למועצת רמת נגב הגיע לוועדה ושטח את טענותיו. לכל הנוכחים בדיון היה ברור שמה שנמצא על השולחן הוא לא רק המאבק בין ירוחם לרמת נגב, אלא בין כלל עיירות הפיתוח בנגב למועצות האזוריות.
עיון בפרוטוקול הוועדה מגלה שמבין חברי הכנסת הרבים שנכחו בדיון, חברת הכנסת היחידה שלא תמכה בעמדתה של ירוחם במאבקה לצדק חלוקתי הייתה פאינה קירשנבאום, שבחרה באופן מוזר למדי להתייצב לצד המועצה האזורית רמת נגב. ההתייצבות הזאת הייתה מוזרה, מכיוון שקהל הבוחרים הטבעי של ישראל ביתנו אינו מתגורר בקיבוצים של המועצות האזוריות אלא דווקא בעיירות הפיתוח. הבוחרים של קירשנבאום וליברמן, יוצאי ברית המועצות ואנשי ימין, לפחות עד לאחרונה, נמצאים בדימונה ובירוחם הרבה יותר מאשר בקיבוצי המועצה האזורית רמת נגב או תמר.
כעת מסתמן לכאורה שהברית המוזרה הזאת בין ישראל ביתנו למועצות האזוריות הייתה ברית של שמירה על כוח ושליטה. ראשי המועצות האזוריות התקרבו למפלגתו של ליברמן והצהירו על תמיכתם בה. חלקם, לכאורה, ביטאו את הקרבה הזו גם במעשים לא חוקיים. בתמורה הם הרוויחו מליצי יושר בעימות שלהם עם ראשי עיירות הפיתוח. השידוך הזה בין הקיבוצניקים לקירשנבאום היה מקומם עוד לפני שנחשפה פרשת השחיתות, מכיוון שהוא עמד בניגוד לאינטרסים של אחוז ניכר מקרב בוחרי ישראל ביתנו. תושבי עיירות הפיתוח נתנו את קולם למפלגה של ליברמן וקירשנבאום, ובתמורה קיבלו מהם כתף קרה.
את קולותיהם של עובדי המפעלים בפריפריה אנחנו רגילים לשמוע בדרך כלל רק כשחרב הפיטורים מרחפת מעליהם, כשהם נאבקים על הקמת ועד או בעקבות רמיסת זכויותיהם. מעבר לכך אנחנו לא זוכים להצצה משמעותית לעולמם של עשרות אלפי עובדים במפעלי תעשייה הפזורים ברחבי הארץ. ‘עמקפלסט‘, רומן חדש שיצא לאור לאחרונה (בהוצאת 'ידיעות ספרים‘), מעניק הזדמנות להיכנס לעולמם של אנשי הצווארון הכחול שקמים מדי בוקר לעוד יום של עבודה פיזית על קווי היצור.
המפעל שניצב במרכז עלילת הספר הוא מפעל פלסטיק בעמק יזרעאל, וגיבורי הסיפור, עובדי המפעל, מייצגים את המגזרים הדומיננטיים בעולם התעשייה הישראלי. יש דמות מרכזית של ערבי, תושב הכפר דבוריה, שתי דמויות של נשים מהעיר עפולה, וברקע עוד עובדים רבים מיוצאי ברית המועצות. התמהיל הזה של בני מיעוטים, עולים לשעבר ובני עיירות, מאפיין מפעלים רבים בגליל
לדורית קלנר, מחברת הרומן, עולם התעשייה אינו זר. קלנר היא דוקטור לפיזיקה המתגוררת בכפר־ורדים שבגליל, ועובדת כבר שנים רבות בתפקידים בכירים בתעשייה. היא קובלת על כך שהתעשייה היחידה שמכבדים ומעריכים היום בישראל היא תעשיית ההיי־טק, ומאשימה את החברה הישראלית בהדחקת המפעלים האחרים והרחקתם מהתודעה.
לצד הקונפליקטים החברתיים שמתעוררים במפעלים, מבקשת קלנר להראות בספרה גם את היצירתיות ואת היופי שקיימים בתעשייה. כקורא, אני מודה שאת הצדדים הללו פחות הצלחתי למצוא בספר, ועדיין, ‘עמקפלסט‘ הוא רומן מומלץ להצצה אל עולם שלם שכמעט לא מיוצג בספרות הישראלית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם