עם ארבעה מנדטים בלבד: ישי יכריע את הבחירות

מתקרבים להכרעה: אם אלי ישי יעבור את אחוז החסימה, נתניהו יוכל אולי להקים ממשלה. אם ייכשל, הוא יחרב לימין את הבחירות

לא מדברים על שלום: הבחירות הללו נולדו בחטא. איש לא רצה אותן ואיש לא ציפה להן. הן נפלו על הציבור בהפתעה, שנה וחצי אחרי בחירות 2013, בלי הכנה מוקדמת, כמו רעם ביום בהיר, וכך גם נראית מערכת הבחירות עצמה: היסטרית, מבלבלת, רדודה ושטחית. כפי שלא הייתה סיבה להקדים את הבחירות, כך אין סיבה מיוחדת לצאת לקלפי.

כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

אנחנו לא הולכים להכריע בסוגיות שלום או מלחמה (הרצוג, השבוע: "הדיון על ירושלים נראה דמיוני. מי בכלל חושב על זה היום"). אנחנו גם לא הולכים לפרק בקלפי תוכנית כלכלית היסטורית לשינוי פני המשק הישראלי. אנחנו הולכים להצביע, אם בכלל, על תחושות ועל הערכות ועל ניחושים לגבי האנשים שיעניקו לנו עתיד טוב יותר. מי שיש לו אסמכתה בשטח, מצבו טוב יחסית. משה כחלון, למשל.

מכיוון שאין סדר יום ואין נושא מרכזי אחד בבחירות האלה, הרי שכל נושא הפך מרכזי ליום או יומיים. עסקנו בנסיעה של ראש הממשלה ובנאום המרשים לפני שני בתי הקונגרס, אבל גם בשטיחים במעונו של נתניהו ובכמה אלפי שקלים על בקבוקים למחזור. שני הנושאים, אגב, זכו לכותרות שוות. ניפחנו אמירה גזענית מטופשת של אמן בעצרת השמאל בכיכר רבין, אבל חגגנו גם על סרט אידיוטי של מטה הבחירות של הליכוד שהשווה בין עובדים למחבלי חמאס.

מתעסקים בזוטות ולא בשלום. ביביסיטר צילום מסך: מתוך הסרטון

לקחנו נושא ראוי כמו משבר הדיור, שנלווה אליו דו"ח מבקר מדינה חמור במיוחד, אבל מסמסנו אותו במהירות בעזרת הפוליטיקאים. כל אחד מהם הצליח להפיל את האשמה על רעהו, ועל הדרך להמציא נתונים מופרכים שפיארו את שמו ומעשיו. יצאנו נבוכים. אנחנו בטוחים שמחירי הדירות צונחים כלפי מטה, עד לרגע שבו אנחנו נפגשים עם הקבלן.

מתחת לפני השטח התחוללו במהלך תקופת הבחירות תמורות מדהימות ושינויים כמעט היסטוריים בחברה הישראלית, אבל לא דיברנו עליהם ולא עסקנו בהם. השטויות של ציפי לבני ב'גב האומה' או ההיפסטרים של בנט תפסו את מרחב השיח הציבורי. אנחנו לא שמים לב איך נושא השלום עם הפלסטינים נדחק לשוליים בבחירות האלה; אנחנו לא דנים בנפילה של ליברמן, בשינויים הדרמטיים ברחוב הרוסי ובדור השני שהשתלב בתוכנו וכבר לא צריך פטרון־על; אנחנו לא שמים לב איך הימין החילוני נעלם מהמפה הפוליטית לטובת ימין דתי (בנט), ימין מסורתי (הליכוד) או ימין חרד"לי (ישי).

אנחנו עוסקים בנושאים כבדי משקל כמו מלחמת הקלטות בש"ס, אבל לא ערים מספיק לחיבור המפתיע בין הכיפה השחורה לכיפה הסרוגה ב'יחד' של ישי; בפעם הראשונה מפלגת מרכז, יש עתיד, תופסת אחיזה רצינית בפוליטיקה הישראלית, אחרי שכל קודמותיה נעלמו, מד"ש ועד קדימה; במחנה הציוני חל חיבור בצמרת בין הדור השני של ראשי מפא"י ומפקדי האצ"ל, ושניהם מזיזים את מפלגת העבודה מן השמאל למרכז החברתי והמדיני; הסיעות הערביות מתאחדות באופן חסר תקדים ויו"ר הרשימה המשותפת הזו עשוי להיות ראש האופוזיציה, תחת אבטחת השב"כ; מפלגה חשובה כמו מרצ עלולה להיעלם בפעם הראשונה מאז שנוסדה, אבל מה כל זה לעומת הביבי סיטר עם השמיכה מול הטלוויזיה.

הניצחון של ישי

זוהי עת הרטוריקה, אבל גם הזמן לשתוק כשצריך. השניים שעשו את זה עד עכשיו הם יאיר לפיד ומשה כחלון. כל אחד ניצל את היתרון שלו וגרף מנדטים. לפיד דיבר (אוי לו אם היה שותק) וכחלון שתק (אוי לו אם היה מדבר יותר מדי).

לפיד התחיל את מערכת הבחירות הזו עם שמונה מנדטים בסקרים, אבל אז החליט לעבוד בשטח, ועשוי לסיים את הבחירות הללו עם שמונה־עשר. קשה לעמוד מול הכריזמה של לפיד, אבל סוד הקסם בא ממקום אחר. ראיתי את האיש בהופעותיו. לפיד לא מדייק, בלשון המעטה, ולפעמים מעוות נתונים, אבל הוא מצליח לשכנע את הקהל שיש לו כוונות טובות. לפיד לא התלכלך ולא מלכלך, הוא משכנע בניקיון הכפיים ובדאגה האמיתית שלו לציבור, וזה מדבר היטב לאנשים שסובלים מחוסר אלטרנטיבה.

לא מתלכלכים. יאיר לפיד ומשה כחלון צילומים: אמיר מאירי ואבישג שאר יישוב

גם כחלון נכנס היטב לנישה של האכפתניק. גם הוא מתכתב היטב עם האזרח שרוצה לקנות דירה או לצאת עם חשבונית נורמלית מהקופה בסופרמרקט. אם ללפיד יש כריזמה, לכחלון יש קבלה סלולרית. הוא מנופף בה בכל הזדמנות, והיא עושה פלאים. כחלון השכיל לזהות את עצמו עם הליכוד החברתי של פעם, להצטייר כמו היורש של מנחם בגין, ולנצל את הבריחה הקטסטרופלית של הליכוד מהדיון בנושאים כלכליים וחברתיים לעבר איראן.

הסולידריות החברתית והדירה הזולה שכחלון מבטיח גוברים על הריגוש הפטריוטי שנתניהו ניסה לספק בנאום בקונגרס. משום כך, צריך להעריך את כחלון שיצא לדרך עצמאית בפעם הראשונה ועומד לגרוף בין שמונה לעשרה מנדטים. זה לא דבר מובן מאליו.

בסוף קריאת המגילה בפורים אנחנו מזכירים, בדרך אגב, שגם חרבונה זכור לטוב. אלי ישי הוא החרבונה של הבחירות האלה. גם הוא יצא לדרך חדשה ולא חשש לפצל את ש"ס אחרי מותו של הרב עובדיה. לפי רוב הסקרים, ברגע זה הבחירות תלויות בישי במידה רבה, וזה כבר הישג מרשים. אם יעבור את אחוז החסימה, נתניהו יוכל אולי להקים ממשלה וייזכר לרע בעיני השמאל. אם ייכשל, הוא יחרב לימין את הבחירות, וייזכר לטוב בעיני ציפי לבני.

קשה להמר על התוצאה

מבקשים ממני להמר על התוצאה. זה קשה, ואפילו מוקדם מדי. לאורך השנים למדתי לזהות את הלך הרוחות האמיתי רק ביום או ביומיים האחרונים. בבחירות 1996, יומיים לפני הקלפי, טלפנתי לשר המשפטים דאז, דוד ליבאי ובישרתי לו שנתניהו מנצח. הוא סירב להאמין, אבל העביר את המסר לשמעון פרס שנכנס להיסטריה. לפני בחירות 1999 הענקתי לש"ס 17 מנדטים וזכיתי לכותרת גדולה ב׳ידיעות אחרונות׳. בבחירות האחרונות אמרתי לאנשי לפיד שהם הולכים לשבור את הבורסה עם 19 מנדטים.

יכריע את הבחירות. אלי ישי בכנס של מפלגת יחד צילום: יהודה פרץ

היו לי גם כישלונות, אבל אחרי כל כך הרבה שנים בעולם הפוליטי, שיטוט ברחבי הארץ ושיחות עם מאות אנשים, אפשר לפעמים לחוש את התוצאות. עד השבוע, אני מודה, לא זיהיתי אווירה של מהפך באוויר. זה השתנה קצת אחרי הסקרים בערוץ הכנסת ובערוץ 2 ביום שלישי, שפתחו פער של שלושה־ארבעה מנדטים לטובת המחנה הציוני. אבל זה עדיין לא קובע את הבאזז שיתפתח כאן בשבוע הבא.

דבר אחד ברור: אם בסקרים שיתפרסמו היום ראש הממשלה והליכוד ירדו מתחת ל־20 מנדטים, וישי ומפלגתו לא יעברו את אחוז החסימה, ואילו הרצוג ישמור על 25 המנדטים שהשיג בסקר האחרון - אפשר כבר יהיה לסמן את המנצח. הסקר עצמו עשוי ליצור את הסחף וההתלהבות עד יום הבחירות, ונתניהו יצטרך כוחות עליונים כדי לבלום אותו. מי יודע, אולי נתניהו יהפוך בעצרת הימין ביום ראשון למנחם בגין של 1981, זה שניצח בנאום אחד על הצ'חצ'חים את מפלגת העבודה, והעניק לליכוד 48 מנדטים בקלפי.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg