האנשים הפשוטים הם המנצחים של בחירות 2015
ביום שלישי בלילה לא נפתחו בגני התערוכה בקבוקי שמפניה, אבל לראות את מעצבי ההרס החברתי־פוליטי בישראל מתרסקים בעצמם אל קרקע המציאות האלקטורלית, זה גם סוג של שמחה קטנה. להקת הפרשנים העיוורת מהתקשורת הפסידה
בוקר יום שלישי נראה כמו יום הבחירות היפה ביותר בתולדות ימי הבחירות הזכורים. אלו תמיד היו ימים חמים ומיוזעים בעיצומו של קיץ, או קרירים עם קצת גשם ורוח ואיזו סופת חול. ראש הממשלה נתניהו הצליח לשדר לאורך היום חששות ופחדים. נשאר לו דלק במכל, והוא לחץ על דוושת הגז עד הסוף. זה עבד.
עוד כותרות ב-nrg:
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
מאז יום שישי נכנס נתניהו לדפוס פעולה קדחתני. כשהעליתי בפניו את האפשרות שאולי הוא כבר עייף קצת מהמרוץ, שאולי בעצם איבד את הרצון לאחוז בשלטון, הוא אמר: “הנה, אתה שומע שלא“. הוא חזר על זה כמה פעמים.
כשיצאתי לכיוון גני התערוכה בתל־אביב, הצלחתי לדלות ממישהו שאני סומך עליו רק דבר אחד: לא מדובר ב'בְּרוֹך'. ברוך היה נפילה מתחת לרף עשרים המנדטים, או היגררות מאחורי המחנ“צ של הרצוג ולבני בהפרש של שלושה עד חמישה מנדטים. רבים חשבו לאורך יום הבחירות שזה מה שהולך לקרות.
אבל כשנכנסתי לביתן 10, בסביבות תשע ורבע בערב, כבר אפשר היה לחוש שלכל היותר מדובר באסון קטן אבל בוודאי לא בקטסטרופה. מה גם שהבאזז התחיל לעבור בין הכתבים, ומהם אל פעילי הליכוד התמימים: מדובר בתיקו פחות או יותר, במעלה העשרים – 27־28. בהמשך ראיתי את ניר חפץ מסתובב בגלוי, ואת דידי הררי עושה העמדה מול איזו מצלמה נסתרת. ברור ששני אלה היו מתחבאים אם היה מדובר בהפסד.
האולם הלך והתמלא. אווירת ציפייה מיוזעת, מחשמלת. ואז עלו המדגמים, כולל תקרית גרפית מצערת של הערוץ הראשון, והייתה ההתפרצות. אחר כך פגשתי את אריק זיו, פעיל ליכוד ותיק ועורך האתר ‘ליכודניק‘. “זה יותר גדול מ־96‘“, הוא אמר לי בחיוך ענק. זיו מכיר את הליכוד מבפנים וחי את המפה הפוליטית, את הדקדוק הפנימי והחיצוני. “עוד ארבע שנים!“ הוא סיכם.
פתאום חזרו הקריאות הליכודיות הקדמוניות שנזנחו לשווא: “היידה ביבי! היידה ביבי!“. לקראת נאום הניצחון של נתניהו בסביבות אחת בלילה זה כבר היה “היידה שרה“ - קריאות קרב שלא נשמעו קרוב לעשרים שנה. אחר כך נערכו הפעילים הצעירים במעגל רוקדים מול המצלמות והתחילו לשיר את “ביבי מלך ישראל“, למנגינת השיר שכל אחד מכיר. אף אחד לא שמע את הקריאות האלה בכינוסי הליכוד כבר שנים. “אני מאושר“, יכולת לשמוע מאנשים שנשאלו להרגשתם. וכמעט כולם שם התראיינו לעשרות העיתונאים, כולל לכותב שורות אלה.
מי שהבחינה כי מנהיגותו של נתניהו נמצאת לאורך השנים בתהליך של התחזקות היא דווקא פרופ‘ רות ויס, מומחית לספרות יידיש מהרווארד, שכתבה על נאומו האדיר של נתניהו בקונגרס. בארץ הנאום כמעט לא הותיר את רישומו, מכיוון שהיה מי שדאג לחסימת ערוצים. אבל בארצות הברית חולל נאום נתניהו זעזוע מוסרי ופוליטי. שלי יחימוביץ‘ אמרה ש“יכולת ההתאוששות של נתניהו היא מדהימה“. אבל החיישנים של מי שצריך לדווח מהשטח לא פעלו.
כולם בביתן 10 דיברו על “ניצחון מתוק“. שירת ה“הו־הא מי זה בא“ הוקדשה הפעם ל“נוני“: “הוא הא מי זה בא, נוני אכל אותה“. פגשתי מישהו שצחק: “ביבי מחכה עכשיו לטלפון מאובמה“.
את געש הכניסה הקרקעית אפשר היה לראות בגיחות של כמה משרי הליכוד. פתאום אתה רואה את ים האנשים נחצה על ידי אנשי ביטחון כשבעקבותיהם צועד יובל שטייניץ, או שמא זה גלעד ארדן. או ציפי חוטובלי. או סילבן שלום. שלום נע בהמון, מוקף עוזרים ומאבטחים, כחתן בחופתו. והלכו שם חיבוקים. אלי חזן ביקש להזכיר לי: “לפיד אמר רק לפני כמה ימים – הסיפור של נתניהו נגמר“. ועוד דבר: גדעון סער יצטרך לחכות. ארבע שנים, כמו שאמרו המבינים.
מישהו צעק אל תוך הנייד שלו ברעש הנורא: “אין כמו הליכוד! אין כמו הליכוד!“ אחד מראשי המתנחלים בשומרון סיפר על הבליץ שהם עשו ביום הבחירות באשדוד ובאשקלון. הם באו עם מפות עירוניות, הידפקו על דלתות, עברו על רשימות שמיות, ומשכו אל הקלפי מאות אם לא אלפי בוחרים. זה היה רעיון של אלקין, הוא מבקש לציין.
יו"ר צעירי הליכוד, דוד שאין, סיפר לי שהוא גייס פעילים למבצע מסוג אחר: הם עברו באתרי בילוי המוניים. “הלכנו למרינה בהרצליה, לספארי“, אמר. "ומה אמרתם להם? היום זה לא גן חיות? תעזבו את המנגלים?", שאלתי. “הזזנו אנשים שילכו להצביע“, השיב. “ניגשנו לאנשים ודחקנו בהם“.
הביטוי “ניצחון מתוק“ מתאים לתאר מה שהתרחש שם בביתן 10. מבט קצר על ציטוטים מעיתונות סוף השבוע שעבר ותחילת השבוע הזה מסביר מעט את השמחה. “רוח העוועים של נתניהו. דווקא עכשיו החל ראש הממשלה להצטייר כשלפן נואש המתקשה להסתיר את חרדתו“, התקלס אחד הפרשנים הבכירים שניזון משיירי הבית הלבן. “אם אכן יוכרז מהפך, בבית הלבן יצטרכו למנוע מרעש בקבוקי השמפניה לבקוע מהקירות“.
הסטריאוטיפים המעוורים עיני פרשנים. הדמוניזציה. זה מה שאפיין את להקת העיתונאים הבכירים, שבזמן מסעו של נתניהו לוושינגטון כבר דיברו בגלוי על נאום אחר שיתקיים בקונגרס בחודש מאי – נאום ההכתרה של בוז‘י הרצוג.
עוד כתב בכיר, אחד שניזון הרבה מלשכות חוץ, תיאר כך את נתניהו: “יומיים לפני הבחירות לכנסת נראה נתניהו לחוץ, עצבני, עייף ומבולבל. כמו טייס שמאבד גובה ונכנס לסחרור הוא מנסה בכוחותיו האחרונים להשתלט על המטוס. אך לפי הסקרים האחרונים ביום שישי ההתרסקות שלו אל קרקע המציאות היא כנראה בלתי נמנעת“.
אז לא. ביום שלישי בלילה לא נפתחו בגני התערוכה בקבוקי שמפניה. לפחות אני לא ראיתי. אבל לראות את מעצבי ההרס החברתי־פוליטי בישראל מתרסקים בעצמם אל קרקע המציאות האלקטורלית, זה גם סוג של שמחה קטנה. לא שמחה לאיד, אלא רק לראות את האנשים הפשוטים יוצאים ומתקוממים נגד פיגוע הדריסה הגדול שהתרחש כאן בשלושת החודשים האחרונים. הם המנצחים האמתיים.
ראש הממשלה ביטא את אהבתו אליהם כשבא לקטוף את הניצחון בשעת לילה מאוחרת. הוא זכר בוודאי את העצה שקיבל בליל הבחירות של 2009, כשלא היה ברור כלל שהוא המנצח. “סע לשם, תכריז שאתה המנצח. יש לך רוב“. אז זה היה סוג של הימור. השבוע זו הייתה קביעת עובדה.
הייתה שם איריס אשר. אישה דתייה, לא צעירה, שהעדיפה לשבת במשך רוב הערב. “אני אוהבת את בנימין“, אמרה לי. “רב גדול בקבלה אמר לי שבנימין הוא ראש הממשלה הבא. אני אוהבת אותו“.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם