איך מסע ההישרדות של נתניהו הסתיים בניצחון?
ראש הממשלה עבד עם כולם ונגד כולם, גם נגד התפיסות שהנחו אותו בתחילת הקמפיין, וסיים כמנצח הגדול. הבעיה: אין לו שרים בתחפושת שיצליחו להרגיע את העולם ולספר שלישראל כוונות שלום אמתיות
ראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו שרה חזרו לביתם ברחוב בלפור לאחר חגיגת הניצחון הקצרה של הליכוד ביום שלישי בגני התערוכה. השעה הייתה אחת וחצי, ותוצאות המדגם ניבאו אז 27 מנדטים לליכוד. בשעה ארבע לפנות בוקר צלצל הטלפון הנייד של נתניהו. טלפונים בשעות כאלו מיועדים לעתות חירום אמיתיות, או לתשדירי בחירות על האיש שראוי לקבל את השיחה.
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
נתניהו הרים את השפופרת. הפעם היה מעבר לקו חברו הטוב מאיר חביב, איש גדול ומזוקן, תושב פריז, חבר הפרלמנט הצרפתי. חביב ליווה את נתניהו באופן צמוד במשך הימים האחרונים. הוא נצמד אליו גם בביקורו בפריז אחרי הפיגוע בהיפר־כשר לפני חודשיים. "אתה מקבל 31 מנדטים. זה מבוסס כבר על תוצאות האמת", בישר חביב לנתניהו. ראש הממשלה סירב להאמין. "זה לא יכול להיות. אני מעיר את שרה, תספר לה", הוא ביקש מחביב. השיחה עברה לרעיית ראש הממשלה. כאשר שמעה את המספרים החדשים היא פרצה בבכי.
אפשר להבין את בני הזוג נתניהו. בסוף השבוע האחרון שלפני הבחירות יצא ראש הממשלה למסע הישרדות, שהיה יכול להסתיים גם במפלה צורבת ובסילוק מהתפקיד אחרי שתי שנות קדנציה בממשלה היוצאת. נתניהו עבד בימים האלה עם כולם ונגד כולם במקביל. הוא הסתער על כלי התקשורת, גם על אלה שהתגייסו בכל הכוח לטובת הרצוג ולפיד ועשו לו דה־לגיטימציה לאורך הקמפיין. ראש הממשלה הלך הפעם על שני מסרים שהם בעצם אחד. הסכנה שהוא והליכוד יאבדו את השלטון, והחרדה מכך שהשמאל יתפוס את השלטון בשיתוף המפלגות הערביות.
מסע השכנוע הזה, שפה ושם ירד גם לשולי הגזענות, בעיקר בחשש שעורר נתניהו מפני ההצבעה הערבית, עבד היטב על בוחרי הימין שהיו מתודלקים גם כך בעקבות הקמפיין הנגטיבי הגדול. הם חשו שכל העולם רוצה להפיל את ראש הממשלה, והם היחידים שיכולים להציל אותו.
היום מסתבר שמי שתכנן את המסע התקשורתי הזה טעה בענק. הוא חצה את הקווים והכניס את תומכי נתניהו לתחושה של שליחות בהולה. בעיניהם כבר לא היה הבדל בין דו"ח המבקר על משבר הדיור, המאמרים ב'ניו יורק טיימס' אחרי הנאום בקונגרס, פרשת הבקבוקים למחזור, הטענות של מני נפתלי או השיחה של שרה נתניהו עם מוניק בן־מלך. כולם נועדו להשחיר את נתניהו ורעייתו, והם כאן כדי לעשות דווקא לתקשורת ולאליטות, בדיוק כמו בפעם הראשונה, בבחירות 1996. על כך בדיוק נאמר במקורות, "תפסת מרובה לא תפסת".
נתניהו עבד בימים שלפני הבחירות גם נגד התפיסות שאותן אימץ לאורך מסע הבחירות בהשראת היועצים האמריקניים שליוו אותו בעבר, בעיקר ארתור פינקלשטיין. הנושא האיראני, שקודם לכן לא הפסיק לרדת מהקמפיין, כלל לא עלה בימים האחרונים. פינקלשטיין וחבריו מאיצים במועמדים שלהם לתקוף את הציבור במסר אחד קצר וקולע, בנושא שהם חזקים בו. כך נתניהו והגרעין האיראני. כך עשה גם ליברמן, הלקוח הנוכחי של פינקלשטיין, בנושא ערביי ישראל.
נתניהו הבין באיחור מה שהציבור בארץ מתוחכם הרבה יותר. הוא אינו מניח למועמדים להתחמק, ודורש תשובות בנושאים שמעניינים אותו. באינספור הראיונות שנעשו איתו דיבר נתניהו כמובן על ירושלים והמדינה הפלסטינית שלא תקום במשמרת שלו (וכך לקח קולות מנפתלי בנט וגם מאלי ישי), אבל גם על הדיור ויוקר המחיה, ועל משה כחלון כשר האוצר הבא (והחזיר אליו קולות מכולנו).
גורמים מתוך הגוש ניסו גם הם לטרפד את נתניהו. אחד מהם היה נפתלי בנט, מהדמויות הטרגיות של מערכת הבחירות הזו. בנט והבית היהודי לא רצו את עצרת הימין הגדולה שתכננה דניאלה וייס ביום ראשון האחרון בכיכר רבין. גם במועצת יש"ע לא רצו את האירוע. הם חששו מפדיחה. כאשר התברר כי העצרת בכל זאת יוצאת לדרך, ניסה בנט למנוע בכל מחיר את בואו של נתניהו. בסופו של דבר הצליח השר ישראל כץ לארגן את העצרת יחד עם וייס, והיא סימנה כנראה את המהפך בקרב פעילי הליכוד שהגיעו לכיכר מכל הסניפים בארץ והמשיכו לעבוד במרץ עד הרגע האחרון. המסרים של נתניהו, מסתבר, עברו היטב גם דרך הזכוכית המשוריינת.
בנט רצה להיות ליכוד א', מפלגה גדולה ועממית, אבל סיים את הבחירות כמו מפד"ל ג', עם שמונה מנדטים בלבד. בנט ויועצו, שלום שלמה, ניסו לספח אליהם את הליכוד, אבל הליכוד סיפח אותם אליו תוך שלושה ימים. אם הבחירות היו נדחות, הוא היה שותה להם אולי עוד קולות. נדמה לי שיו"ר הבית היהודי התחיל להבין את מצבו העגום בבחירות במהלך העצרת. מי שרואה את עצמו מועמד לראשות הממשלה (ובנט חושב בגדול שהוא מתאים לתפקיד) לא לוקח גיטרה מול עשרות אלפי אנשים ומזייף את ירושלים של זהב.
ואגב, יש כאן אולי מוסר השכל. בנט רוצה לספח למדינה מיליוני פלסטינים ולהטיל על השטח ריבונות ישראלית. אולי הבחירות הללו לימדו אותו משהו על תוכניות גדולות. זה בדיוק מה שקרה למי שרצה לכבוש את הימין, ובסוף מצא את עצמו מיעוט בתוכו.
האנשים סביב נתניהו משוכנעים, עם זאת, שמועמד בעל שיעור קומה היה מצליח להביס את נתניהו בבחירות האלה, שאליהן הוא יצא מנקודת שפל בולטת בפופולריות שלו. אחרי הכול, בוז'י הרצוג לא נתפס כמועמד רציני ואמיתי לתפקיד ראש הממשלה. הוא היה ברירת מחדל, לא בחירה טובה מלכתחילה. במחנה הציוני ייחלו למועמד תואם יצחק רבין, או אהוד ברק שהביס את נתניהו בבחירות 1999. "ראובן אדלר לא יכול לעשות פלאים. אם האישיות לא מתאימה, הוא לא יכול לשנות אותה", התבטא השבוע מישהו במטה הבחירות של המחנה הציוני.
גם החיבור עם ציפי לבני נעשה בעייתי מיום ליום, והאיבה כלפיה הקשתה על הקמפיין. אדלר רצה את שאול מופז, אבל הגיע למחנה הציוני אחרי שמופז כבר לא היה רלוונטי. לפני חודש כתבנו כאן כי לפי הבדיקות שנעשו במטה, לבני גורעת מהמחנה הציוני ארבעה מנדטים. ראשי המפלגה השתוללו מזעם, הוציאו הכחשות ורצו להתנצל בפני לבני. בסוף היא הבינה את זה בעצמה וירדה מהסכם הרוטציה עם הרצוג, אבל זה נעשה מאוחר מדי ולא הוסיף דבר. אני לא אתפלא אם לבני תנסה עכשיו לצאת מהמחנה ולהצטרף לממשלת נתניהו, כפי שעשתה אחרי הבחירות הקודמות. ספסלי האופוזיציה מעולם לא עשו לה טוב.
ביום רביעי בבוקר, ליד ביתו בהרצליה, קרא הרצוג לחבריו להרים את הראש. בעבודה דווקא נוטים להוריד את הראש למי שהפסיד בבחירות. ברגע זה כולם מאוחדים מאחורי הרצוג, אבל הסכינים נשלפות בסתר. במהלך הפריימריז בעבודה הצליח הרצוג להסתכסך עם קבוצה גדולה ממקורביו, שטענו כי הוא העדיף על פניהם את שלי יחימוביץ'. איתן כבל שנדחק למקום העשירי, ואראל מרגלית שתפס רק את המקום ה־12, עדיין לא שכחו. גם ליחימוביץ' עצמה יהיה מה לומר. הפריימריז במחנה הציוני על ראשות המפלגה, להזכיר, חייבים להתקיים תוך 14 חודש מהיום.
נתניהו מקבל סוף סוף את הממשלה שרצה. הוא מעולם לא השלים עם הממשלה שהייתה לו. הוא שנא את הדרך שבה היא נכפתה עליו בידי יאיר לפיד ונפתלי בנט. הוא חיכה להזדמנות הראשונה כדי לפרק את השותפות הזו ולחזור לבית הטבעי שלו, עם החרדים, שאיתם הוא מסתדר מצוין והם מגלים כלפיו נאמנות. נתניהו שמח לראות עכשיו את לפיד באופוזיציה, בדיוק כמו שאריה דרעי מאושר לראות את אלי ישי מחוץ לחיים הפוליטיים, אם ספירת הקולות הסופית לא שינתה משהו. מעניין רק לציין כי בנט, שנתניהו לא רצה אותו בממשלה היוצאת, קיבל את שיחת הטלפון הראשונה מנתניהו, שהזמין אותו להצטרף לממשלה הנכנסת.
ביום שני האחרון, אחרי העצרת בכיכר, הגיע ראש הממשלה למרפסת של משפחת חקשוריאן בהר חומה. נתניהו עשה גם שם קמפיין נגד מי שרוצה לחלק את ירושלים. לפני שהגיע עמדו במרפסת הזו שר הביטחון משה (בוגי) יעלון וראש השב"כ לשעבר, אבי דיכטר, והחליפו חוויות צבאיות.
אחרי מלחמת ששת הימים, סיפר דיכטר, הגיעו החיילים לבתי התושבים ברצועת עזה כדי לפקוד אותם למרשם האוכלוסין. החיילים דפקו בדלת. התושבים המפוחדים שאלו מה הם רוצים. "ניח'ציכום", ענו החיילים. התושבים בתגובה מיהרו להגיף מבפנים את הדלתות. רבים נמלטו החוצה מבעד לחלונות או דרך הגג. פירוש המילה "ניח'ציכום" היא "לסרס אתכם". החיילים היו צריכים לומר "ניחציכם" (לפקוד אתכם), אבל הם לא הקפידו על ההגייה הערבית הנכונה.
הממשלה החדשה של נתניהו עלולה להיות ממשלה מסורסת. היא לא תצליח לעשות הרבה. אם נתניהו רק יעמיד פנים שהוא מבצע את מדיניות השמאל, השותפים בממשלה הצרה יפרקו אותו. אם הוא ילך לבצע את שאיפות הימין, העולם יעצור אותו. נתניהו אמנם חזק מתמיד, וברגע זה אין יריבים פנימיים שמבקשים את מקומו, אבל אין לו גם שרים בתחפושת דוגמת אהוד ברק או לבני, שהצליחו להרגיע את העולם ולספר שלראש ממשלת ישראל יש כוונות שלום אמיתיות (עד שבא השבוע נתניהו ובריאיון לאריאל כהנא הודה כי כל סיפור המדינה הפלסטינית שאימץ הוא עבודה בעיניים).
והערה אישית: כתבתי כאן על ההתלבטות שהייתה לי בין מרצ, שעבורה הצבעתי לאורך השנים, לכולנו של משה כחלון. בבחירות הללו החלטתי לנטרל את הנושא המדיני והסדר הקבע מול הפלסטינים, כי הגעתי למסקנה שהסדר כזה לא ייכון. בישראל אין מנהיג שמסוגל, רוצה או יכול להקים מדינה פלסטינית, לחלק את ירושלים, לפנות מאות אלפי מתנחלים מבתיהם ולהגיע לפשרה על זכות השיבה. מכיוון שכך, החלטתי לבחור הפעם במי שמחויב לדאוג לאזרח ולזכויות האזרח. מי שאני סומך עליו שיעבוד עבור הבוחר כדי למצוא פתרונות בנושאי דיור ומצוקה, לקדם מגזרים דפוקים ולתקן עוולות.
בסופו של דבר הלכתי על כולנו. החלטתי על כך רק ברגע האחרון, אחרי שהיה לי כמעט ברור שמרצ לא הולכת להיעלם מהמפה, ואני שמח מאוד שכך קרה. עכשיו צריך לקוות ששר האוצר כחלון יעבוד בשבילנו בכל הכוח מול יוקר הדיור כפי שלחם נגד מחירי הסלולר, ואז נוכל לומר ברוח ההגדה - דיינו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם