40 שנה במדבר? יותר גרוע לנסוע בפקקים בחג
אחרי הניקיונות, הקניות והבישולים, מגיע תורו של הטקס החשוב מכולם: עמידה בפקקים. לפעמים האור בקצה המנהרה הוא עוד עומס תנועה שאורב מעבר לסיבוב
ערב החג, שעות הבוקר. מזג אוויר נפלא בחוץ, ריח של חג נישא באוויר, ברחוב תחושת חגיגיות מוגזמת. הסוּפרים מלאים באנשים שמשלימים קניות לחג, וחדרי המדרגות מוצפים בשילוב מושלם של ריח תבשילים וניקיונות.כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
במסגרת "משפט שלמה" המודרני, שבמסגרתו נהוג לחלק את ראש השנה ופסח בין המשפחות של בני הזוג, נפל בחלקי התענוג לבלות את סדר הפסח בחיק משפחתי האהובה בעפולה. האמת? פסח הוא החג האהוב עליי. אמנם כאשכנזים טובים אין לנו סדרי פסח ענקיים (למרות שפעם היינו 15. וואו, זה היה מטורף), אבל יש משהו בחג הזה שגורם לי להרגיש בבית.
לפני שמגיעים יש עוד משימה אחת: טקס ארור שעוברים חברי מחנה המתארחים. לפי מיטב הבנתי את היהדות (אני מאלתר פה, זרמו איתי, 70 פנים לתורה), מטרת הטקס היא לדמות את 40 השנים של בני ישראל במדבר. רק שהמדבר הוא מאספלט, ובני ישראל נוסעים בתוך קופסאות פח. בכל שנה זה מתגלגל בטקס קבוע: בערב שלפני הסדר אני מודיע לשירן שהפעם אני רוצה שנצא מוקדם כדי שלא ניתקע בפקק. ברגעים אלה, אני משוכנע, יושבים בבית שאר בני עמי ואומרים אחד לשנייה: "מאמי, שומעת? יותם יוצא מחר מוקדם כדי לא להיתקע בפקק, אז אם לא אכפת לך נצא קצת יותר מאוחר כדי לא לדפוק לו את התוכניות".
בשתים עשרה בצהריים. דרוכים לקרב וחדורי מוטיבציה, שירן ואני עולים על האוטו השכור כשבאמתחתנו סיר גולש, עוגת קוקוס (פרווה, תירגעו) ושני תיקים ענקיים. בכל זאת, נוסעים ליומיים, ואתה אף פעם לא יכול לדעת מה יהיה לחיי הלילה המטורפים של עפולה להציע לך. שירן חוגרת מאחור את עוגת הקוקוס ושמה מתחת לרגליה את סיר הגולש. מיד מתעוררים בי זיכרונות שבהם אני, אחיי והוריי נוסעים ברכב, ומפאת חוסר מקום כל אחד מאיתנו מניח על ירכיו תבנית לוהטת של מאכל כלשהו, בעוד אבי נוהג במהירות הצב כדי לחשל את כולנו בהתמודדות עם טמפרטורות גבוהות.
יוצאים לדרך. לאחר 46 דקות שמרגישות כמו שבועיים, אנחנו מצליחים סוף־סוף לצאת מרחובות תל־אביב ולהגיע לכביש המהיר. שם אירוני משהו, "המהיר". כאילו הכביש מתגרה בך ואומר: "עזוב אחי, קחו את הגולש והעוגה ותישארו בבית, עדיף". מסביבנו מרבד ענק של מכוניות ובהן מאות חוכמולוגים שחשבו שאם רק יצאו קצת יותר מוקדם הם יצליחו להימנע מפקקי הענק של ערב החג.
התנועה זוחלת לה באיטיות משוועת, כאשר חוק הנתיב השני מתחיל לתת את אותותיו. חוק זה קובע כי הנתיב שאינך נוסע בו תמיד ייראה ככזה המתקדם מהר יותר מהנתיב שאתה כן נוסע בו, עובדה שתתגלה כשגויה ברגע שתעבור אליו. אני מחליט לבחור במונוגמיה ולא להתפתות לאשליית הנתיב השני: אני בשמאלי ויהי מה. מצד ימין שלי מתמקמת יונדאי כסופה, ואני זורק לבחור ביונדאי מבט שאומר: "אחי, אין לך מושג, בחרת נתיב נאחס". הוא מסתכל עליי וזורק לי מבט של: "נחכה ונראה".
שירן קולטת את הקרב שמתפתח כאן, מצטרפת למשחק ומסתכלת על זוגתו של המעצבן ביונדאי במבט של: "תגידי, מאיפה השרשרת?" אנו מתחילים במשחק היו־יו כבישים: אני עוקף אותו בכמה מטרים, הוא עוקף אותי בכמה מטרים; אני עוקף אותו בכמה מטרים, הוא עוקף אותי בכמה מטרים. התנועה עדיין זוחלת. באזור רשפון אנחנו שוב מקבילים. אני מתחיל לצחוק ולשלב תנועות מוגזמות עם הראש כדי להבהיר לבחור שאני שומר על קור רוח ולא נותן לקרב להשפיע על האווירה באוטו, זוגתו של הבחור ביונדאי קולטת את הצעד המבריק שלי ומחזירה בצעד דרמטי משלה הכולל שירה מוגזמת עם הרדיו. אני כועס על שירן שהיא לא מתגייסת לקרב כמו זוגתו של היונדאי, אבל היא כבר ישנה מזמן. לך תצא איתה למלחמה.
במחלף פולג התנועה מתחילה לזרום קצת יותר, אבל הכביש עדיין עמוס. אני והיונדאי די קרובים. ריח של מתח וגולש ממלאים את האוטו. היונדאי מוביל עליי ב־20 מטר, אבל אני לא אומר נואש, ונשאר נאמן לנתיב שלי. שירן הספיקה להתעורר בינתיים, והיא מחייכת לעצמה בשעה שאנחנו עוברים את איקאה. אני, לעומת זאת, מחייך לעצמי בשעה שאנחנו עוברים את היונדאי.
לעולם לא אדע מה עלה בגורלם של צמד המעצבנים. האם פנו בנתניה? האם עצרו בחדרה? האם הכירו בכך שהפסידו לזוג חזק מהם ופשוט החליטו לחזור לביתם עצובים ומוכי גורל? אבל אין לי זמן להתעסק בזה: אני קרב לאזור הנורא מכל, המקום בו חוקי המשחק משתנים, הוואדי שרק מעטים יוצאים ממנו בזמן - ואדי ערה. אני לא יודע להסביר מה בדיוק בכביש הזה שנוא עליי כל כך, אבל אני יכול לנסות. אם יש משהו שפקקים אוהבים זה רמזורים, וכאלה יש לא מעט בוואדי. מעבר לכך, הסיכוי לקלוט תחנה שמשדרת בעברית באזור שווה לסיכוי שהרשימה המשותפת תקבל את תיק הביטחון בממשלת נתניהו.
ואם כבר ברדיו עסקינן (מילה מצוינת, עסקינן), זה רק אני או שככל שהדרך פקוקה יותר כך השדרנית באולפן נשמעת יותר מרוצה? יש להן גם קטע כזה לשדרניות, שבאיזשהו שלב הן מתחילות להטיף לך במהלך דיווח התנועה: "מחלף קיסריה, חבצלת וצומת מגידו פקוקים מאוד. הייתם צריכים לחשוב על זה ולצאת מוקדם יותר מהבית, אז אל תתבכיינו לי עכשיו".
אנחנו באמצע הוואדי, מסביבנו נפרשות וילות ענקיות של שלוש קומות מהסוג שבחיים לא יהיה לי. אני שואל את שירן אם יש מצב שהיא תרצה לעבור לגור איתי במוצמוץ, והיא עונה לי: "בכל פעם שאנחנו עוברים כאן אתה שואל אותי את השאלה הזאת, נכון שאתה סתם אוהב להגיד מוצמוץ?" היא מכירה אותי כל כך טוב, האישה הזאת. איך אפשר לא לאהוב שם כמו מוצמוץ?
שעתיים ושלושת־רבעי בדרכים, והנה אנחנו בכביש הסרגל. מסביבנו פרושים שדות החמניות של העמק. עפולה עיר האורות נחשפת במלוא הדרה. מותשים, עייפים ומסריחים מריח של גולש ובנזין אנחנו מגיעים מובסים אל בית הוריי. בדרך למעלה, רגע לפני שאנחנו מגיעים, אני מביט בשירן ואומר לה: "מאמי, את רואה? איזה מזל שיצאנו מוקדם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם