זה הזמן לתרום לעניים, לא בשבילם - בשבילכם
מצדו האחד של הכביש, אלה שיש להם סושי לארוחת ערב. מהצד האחר, אלה שאפילו לחג לא יוכלו לקנות גפילטע. בכפר־גנים שבפתח־תקווה החליטו להרים פרויקט קהילתי של תרומות מזון עד לבית השכנים
מסקין 27, כפר־גנים ג', פתח־תקווה. תגיעי מתישהו בין ארבע לשש וחצי, תחני ממול. ביום ראשון בשבוע אני מגיעה ליעד מתישהו בין האקונומיקה לסנט מוריץ, חונה ממול. כי מה כבר יש לי ולהם לעשות ארבעה ימים לפני פסח?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
שעת ערב מוקדמת של שעון קיץ, המדרכות הסמוכות עמוסות כלי רכב, אבל החנייה מתחת לבניין ריקה. את מקומן של המכוניות תופסות שלוש שורות ארוכות של ארגזים, שמרגע לרגע הולכים ומתמלאים במוצרים כשרים לפסח. על מלאכת הקודש – לא פחות – מופקדות עשרות משפחות צעירות, כשהילדים רצים מארגז לארגז והוריהם מנהלים את ההפנינג החגיגי הזה. זה התחיל לפני כחודש, בשיחת עבודה טלפונית ביני ובין תושב השכונה הפתח־תקוואית, שפתאום נקטעה במילים: "שנייה, אני באמצע חלוקת מזון, חכי על הקו".
מדובר בבחור משעשע, ולי היה ברור שמדובר בבדיחה שלא הצלחתי להבין, אבל ליתר ביטחון צחקתי. רק כששמעתי את הקול המודה לו ואת הברכות ההדדיות מעבר לקו, הבנתי שזה דווקא עניין רציני, ושחוש ההומור שלי עוד לא הושמד לחלוטין. כשהנ"ל חזר לשיחה כאילו כלום, אני דרשתי הסברים. מתברר שמדי שבוע בני הקהילה המקומית מתגייסים לתורנות קבועה של בישול סעודות שבת לנזקקים וחלוקתן ברחבי העיר; ופעמיים בשנה – בערב ראש השנה ובערב פסח – חלוקת האוכל משודרגת למבצע רחב היקף שהקהילה כולה שותפה לו.
כבר אז היה לי ברור שאת המבצע הזה צריך לראות בעיניים ואיכשהו לנסות ולאמץ. בשם אלוהי הסטריאוטיפים, הרי מדובר במפנה חג בדעה הקדומה שלי על האיש והשכונה הבורגנית, שנתעלם? השבוע הגיע שלב ההוכחות.
"הדבר הראשון שעשינו כשנבנתה השכונה היה להקים ועדת חסד", אומר חיליק שני, האיש שמצליח פעמיים בשנה לגרום לכל השכנים בבניין מגוריו, על גוניהם, להזיז את המכוניות מהחנייה לטובת התרומה הקהילתית. "תודה לאל, אנחנו משפחות שלא חסר להן כלום, אבל מעבר לכביש יש משפחות שאין להן, ומשפחות של חולי סרטן. פעם בשבוע אנחנו מחלקים אוכל חם, ולמשפחות שמקפידות על בשר גלאט כשר, אנחנו מתאימים את מי שמקפיד על גלאט בקהילה שלנו.
"לקראת ראש השנה ופסח אנחנו יוצאים במבצע רחב יותר. יכולנו לתרום לעמותה או לעשות הוראת קבע לטובת איזה מוסד, אבל אנחנו מתעקשים לאסוף את הכסף ולארוז את החבילות בעצמנו, כדי שהילדים יהיו שותפים. זה ערך חינוכי שחשוב לכולנו להנחיל לדור הבא". הדור הבא הוא המשתתף העיקרי בחלק הזה של האירוע, והגדולים ביותר הם בכיתה ג'. ילד אחד לוקח ערמת מברשות שיניים ארוזות ומפרק אותן לתוך הארגזים. ילדה מתוקה עם צמות מפוזרות רצה מארגז לארגז כשבידיה חבילות סוכר, ואחותה כבר שוקעת בהרהורי חטא מול חבילת שלוקים. לא לדאוג, הקהילה נערכה מבעוד מועד והביאה שלוקים גם לילדים הנמרצים שלה.
לצד מוצרי היסוד והממתקים, היין והמצות, הגברים כבר עסוקים בפריקת ארגזי הפירות, הירקות והעופות הקפואים. שווייה של חבילה כזו הוא סביב 500 שקלים, אבל בני הקהילה הצליחו לרתום למשימה משווקים שהוזילו בשבילם את המחירים. קהילה של שבעים משפחות בלבד הצליחה להרים מכספה תרומה שהאכילה בשנים עברו שמונים משפחות מקומיות, והשנה התעלתה לסכום שיפרנס את סעודות הפסח של 175 משפחות (קרוב ל־50 אלף שקלים).
עם אלה נמנות כשלושים משפחות מ"אורנית" – חטיבת הסרטן של ארגון עזר מציון. "מדובר בדרך כלל בילדים חולים, שהסרטן שלהם עצר את התפקוד של המשפחה כולה", מסביר חבר הקהילה דוד זיסר, בנם של מוטי וברכה זיסר, ממקימי אורנית. "גם כשמדובר במשפחות יציבות כלכלית – ולא כולן כאלה – הן כרגע בסחרור מוחלט ונקלעות לבעיות משמעותיות".
ההורים האורזים הם בני שלושים לערך, כמעט כל הגברים חובשי כיפות, כמעט אף אישה לא חובשת כיסוי ראש. אלה ואלה מצוידים במכנסי ג'ינס. יש שם ביטחוניסטים, יזמים ורואי חשבון, אחוז גבוה של עורכי דין ורופאות. רוב מוחלט נושא תואר שני, לא מעט מהם עם תואר שלישי. "אנחנו לא השכונה הכי דוסית בעולם", אומר לי חיליק, "אבל אנחנו לא נופלים מאף אחד בתחום הלב היהודי".
"בגיל צעיר כולנו נקלעים לוויכוחים איפה הכי נכון לגור ואיך הכי מדויק לממש אידיאולוגיה", אומר זיסר, "אבל החיים חזקים ממך ומובילים אותך לפעמים באופן לא צפוי, ואתה צריך להוציא את המיטב מהמקום שאתה נמצא בו. החלום שלי הוא שהבן שלי יגדל ויבנה את ביתו פה בשכונה, יבוא איתי לבית הכנסת, ויצטרף כאבא לילדים לפרויקט הזה, שעד אז כבר יוכל לפרנס אלפיים משפחות נזקקות".
שש וחצי בערב, הילדים כבר מתחילים להתעייף. למעט שריטה קלה בכף היד ושרשרת עקיצות של יתושים, האירוע נסגר ללא נפגעים. פרק ראשון של המבצע הושלם בהצלחה, אבל עכשיו מתחיל הדבר האמיתי. שורה של ג'יפים מעוררי קנאה נכנסת לחנייה והחבילות מועמסות עליהם. הגברים מתחלקים לצוותים שיזרמו לכל חלקי העיר, בהתאם לרשימה שהנפיקה מחלקת הרווחה של עיריית פתח־תקווה.
כיאה לאיש מחשבים מדופלם, הכין חיליק תוכנה שמנצלת את כישורי הג'י־פי־אס כדי להראות פריסה של הנזקקים בעיר. התמונה ברורה וחדה: למעט שני אזורי יוקרה, אין שכונה שאין בה נזקקים. וזה כאן, מעבר לכביש. אני מצטרפת לאבי ולאריאל במסע שהולך להפוך את הקרביים. מעמיסים את החבילות על הרכב הנחמד של אבי, ומתקשים להתעלם מהחיוך הנרגש של חיליק. "כל פעם מחדש?" אני שואלת אותו. "כל פעם מחדש", הוא עונה.
"אני באמת מתרגש. באירועים האלה אתה גם מגלה את הקהילה מחדש. פה אתה מכיר באמת את אלה שאולי לא מדברים הרבה במהלך השנה, לא מתחברים במיוחד למסיבות פורים או לאירועי חנוכה. לאירוע הזה כולם באים וכולם שותפים". אנחנו נפרדים בחיוך, וחמש דקות אחרי כן החגיגה נגמרת. זה קורה בבלוק מוזנח, מעבר לכביש של שכונת וילות צנועה יחסית אבל אמידה בהחלט. שמעון גר בקומה רביעית, מסדרונות צרים, בלי מעלית. פה קיר מעלה עובש, שם חלון מנופץ, והריח. אוי הריח. אנחנו מטפסים למעלה, עמוסי כל טוב, אבל שמעון לא עונה. פעם ופעמיים ושלוש. ואז קולו הצרוד, למוד הסיגריות, עונה בהיסטריה קלה: "איבדתי את ההכרה. רגע, רגע".
מקופל כולו הוא מגיע אל הדלת. מודה לנו, ומתיישב על הרצפה. אריאל מניח את החבילה הגדולה ומתפנה להושיב אותו על הספה. "לא צריך את כל זה, אני צריך סיגריות", אומר שמעון. אני מניחה את ארגז הירקות ואת העוף על השיש. מנסה להבין מי יבשל לו את כל אלה. מי יצליח להפעיל את המטבח הצר והנטוש הזה. האגרוף בבטן מחליש־משהו. בבת אחת אתה נוחת לתחושת מצוקה אמיתית ומורכבת: אתה לא רוצה לצאת משם, אבל גם מת לברוח כמה שיותר מהר.
אריאל מבטיח לחזור עם סיגריות. כשאנחנו יורדים הוא מעדכן במצב את העובדת הסוציאלית. היא מסבירה ששמעון חולה סופני, סרטן בכבד. "אז מה יהיה עכשיו?" אני שואלת. אריאל אומר עגמומית: "יום אחד העובדת הסוציאלית תגיע ותמצא אותו מת. לפחות נקנה לו סיגריות".
שלושתנו שותקים, עוברים מהר ליעד הבא. כאן מחכה משפחת עולים בדירה חשוכה כמעט לחלוטין. הבת בצבא, ההורים חוסכים בחשמל. אור בודד דולק במטבח ורומז על המצוקה שבבית. המון תודות וברכות, ואנחנו ממשיכים למשפחה הבאה. חניית בלוקים מצליחה לבלבל אותנו בין הכניסות לבניין. עשירון תחתון, שגם בתוכו יש מעמדות שונים. לזה יש רכב מיושן ומקרטע, לאחר אין כסף לכרטיס אוטובוס. ושוב הריח הזה, הקשה לעיכול.
אנחנו נכנסים לסלון הבית, שלושה דורות מקדמים את פנינו. הנשים בשיאן של עבודות הפסח, מהנהנות בתודה. "בכל פעם שאני יוצא ממקום כזה אני שואל את עצמי: על כל אחד שנתַנו לו, כמה יש שלא מקבלים שום דבר?" אומר אבי. בדרך חזרה לכפר־גנים אנחנו עוברים בבת־גנים הסמוכה. "זו השכונה הכי יוקרתית בעיר", מסביר לי אריאל. הווילות משתרעות על פני שטחים גדולים, מצוידות היטב. בריכה פרטית היא מהאביזרים הצנועים יותר כאן. "אז אתה כאן מהעניים?" אני מקניטה אותו ומתגרדת מעוד עקיצת יתוש. אריאל מחייך בסלחנות, ואני מתלוננת שעם כל הכבוד לג'יפים ולסטייל של בני הקהילה, הם יכלו להשקיע קצת בריסוס החנייה. "היתושים שלנו יודעים לזהות מהתשיעיון התחתון ומטה ולעקוץ רק אותם", הוא מקניט בחזרה.
רגע לפני שאני נפרדת מהם, מתקשרת אשתו של אבי. "אז מה, להזמין ארוחת ערב סושי?" היא שואלת. "תזמיני סושי", הוא עונה. אבי ואריאל לא יכולים להתעלם מהחיוך שלי, אני לא יכולה להתעלם מהיום הזה שלהם. מבצע אחד, פעמיים בשנה. אם הקהילה שלכם עוד לא אימצה את זה, תתחילו עכשיו. לא בשביל הנזקקים, בשבילכם. ואחרי שתתרמו את הכסף, תדאגו למוצרים ותסתכלו לעוני בעיניים, פנקו את עצמכם בכיף בסושי. או במשהו טעים באמת.
זה התחיל אי שם בראשית שנות הגלות, כשהעברית הלכה ואיבדה את מקומה, למגנת לבם של אליעזר בן־יהודה ואבשלום קור. חכמינו הבינו בתבונתם ששפת הקודש הפכה להיות שפת הלימוד והתפילה, אבל כשרוצים שהקהל באמת יבין מה הוא אומר, כותבים לו טקסט בארמית. כך הגיעו לסידורינו ולהגדותינו "יקום פורקן מן שמיא", "בריך שמה דמרא עלמא", וכמובן "הא לחמא עניא".
מפני חטאנו גלינו מארצנו ומפני חסדיו חזרנו אליה, אבל איכשהו דווקא הקטעים שחז"ל הכי רצו שנבין הפכו להכי פחות מובנים אצל רוב היהודים בעת החדשה. אז נכון, מסורת זו מסורת, ולמה לקלקל ביטויים שגורים כמו "קמחא דפסחא" או "כל דכפין"? עברית שפה יפה, אבל לך תמצא עכשיו רב שיסכים לתרגם לך את הקדיש הלכה למעשה. יותר מזה, לך תמצא יתום מסורתי ודרומה, שיצליח לומר את הקדיש בשפה שמובנת לו דווקא ברגע הקשה בחייו.
ובכל זאת, ראוי לעשות חסד עם חוכמת חז"לינו ולהשיב את התרגום באופן נגיש ומובן. כשארון הקודש פתוח ואיש־איש בבית הכנסת מתכנס לתפילה עם עצמו מול ספר התורה, ראוי שיידע שהוא נושא כעת תפילה אישית מלאת אמונה לקב"ה, ולא ישבור את השיניים עם צלותנא ורחיצנא. כשאתה מזמין עניים לסעוד בליל הסדר, כדאי שיידעו על זה בלי להיעזר בכתוביות. אם נצליח להתגבר על השמרנות המסורתית־כפייתית שלנו לטובת מהות הדברים, וננגיש אותם לכו־לם ולא רק לחובבי בתי המדרש, אולי ייחסכו מאיתנו פרסומות מביכות המתפארות ב"נופש לכל דכפין".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם