צפיפות אוכלוסין: אל תעשו משפט שדה לחרדים
אסון הצעיר החרדי שנמחץ למוות בהלוויה הוא הזדמנות טובה להזכיר שזה קורה לפעמים באירועים המוניים, גם לחילונים. מי שלא רוצה להיתפס בחטא היוהרה, שיפסיק לחנך אחרים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנוהחרדים. מכירים אותם? אותה קבוצה מבהילה ושחורה שתופסת כיכרות שלמות כשהיא יוצאת להפגנה או להלוויה או לסתם טיול בפארק. נו, אתם הרי מזהים אותם בקלות. המונים כאלה. תמיד המונים. ואתה יודע לסמן אותם מצוין, מרחוק, עוד לפני שבכלל התעמקת. פנים, שמות, מה זה משנה בכלל? הם נראים בדיוק אותו הדבר עם הבגדים האלה שלהם, כמו הנשים בבורקה ועבאיה. כן, אומרים שיש להם חצרות שונות ושיש הבדלים. נו, בסדר. כאילו לא מספיק שהם תופסים את המרחב שלנו, הם גם מסוכסכים בינם לבין עצמם.
בשורה התחתונה, יש להם מכנה משותף רחב מאוד. אתם יודעים, כמו שיש למתנחלים או לשמאלנים; לחילונים, לקיבוצניקים, לתל־אביבים, למזרחים ולאשכנזים. כל אלה שאתה אומר מילה אחת וכולם כבר מבינים לבד מה צריך להרגיש. החרדים, כשהם לא מוצצים את תקציב המדינה, רומסים את עצמם עד מוות. המתנחלים, כשהם לא מוצצים את תקציב המדינה בתורם, מתעללים בערבים. הקיבוצניקים מתנשאים, השמאלנים עוכרים, התל־אביבים מנותקים, החילונים ריקים, המזרחים בבונים, והאשכנזים? נו, אתם הרי יודעים מה אומרים על אשכנזים: למה אשכנזים שומרים על התרופות שלהם בכיס החולצה, קרוב ללב? כי במרשם כתוב לשמור במקום קר ויבש.
אז תסלחו לי רגע שאני יוצאת מהשורה, אבל יצא לי להכיר כמה אשכנזים חמים ומזרחים מבריקים וחילונים עם עגלה עמוסה, וגם יצא לי להתקרב קצת ולראות את הפנים והשמות שמתחת לשטריימל. ולא תאמינו, אבל לא מדובר בחבורת דורסים. בתקשורת כבר נפלט למישהו בלי משים שהלווייתו המצערת של הרב וואזנר זצ"ל היא אסון ערד של החרדים, ונראה שאין דרך מוצלחת יותר מלהבהיר: זה היה יכול לקרות בכל מקום לכל קבוצה. אלה רומסים ואלה רומסים. אלה רומסים לגדולי תורה, ואלה רומסים לצלילי רכבת לילה לקהיר.
אני לא שם, לא באמת איתם. אני הרי קבעתי את משכני בין אלה שמכירים מבפנים את בית המדרש אבל גם נחים מפעם לפעם בישיבה ממושכת בקרנות הרחוב. אלה שיודעים ליהנות היטב מחוכמת העומק של רבותינו זכר צדיקים לברכה, אבל גם מהופעה טובה של משינה זכר להקה לברכה. ובכל זאת, אני מלאת התפעלות מאלה שגיבורי התרבות שלהם חצו את קו התשעים שנה והמאה. אלה שלא שמעו על מתיחות פנים, שיק ואקסזוריס או בודי בילדינג, ובכל זאת מצליחים למלא אולמות בהמוני מעריצים. אלה, כמו הרב שטיינמן, שכאשר הם מגיעים לאצטדיון מאוכלס בעשרות אלפי אנשים כולם עומדים על הרגליים, בלי שנדרשו תחילה לקלוע לסל או להבקיע גול. אלה שבהלווייתם, אחרי 102 שנים, ילדים עומדים במרפסות ומשתתפים בצער הקהילה הנדחסת בצפיפות.
יש לי מחלוקת עמוקה איתם. עולם אידיאולוגי מלא ועקרוני מבדיל בינינו. וכן, הם מכעיסים אותי מאוד כשהם שולחים אותנו לחשבון נפש אחרי האסונות שלנו, והכי נוח בעולם לשלוח אותם לחשבון נפש אחרי האסון שלהם. אבל אני מסרבת לקחת בזה חלק. כי לא "הם" שלחו אותנו לחשבון נפש, אלא אחדים מהם, בודדים ממש. נכון, זה מבלבל כי הם לבושים ממש אותו הדבר, ובכל זאת הם לא. וכשם שלא הסכמתי לשמוע מאותם בודדים שאסון המסוקים קרה בגלל חילול השבת ושההתנתקות התרחשה בגלל הגיוס לצה"ל, אני מסרבת לשמוע שאסון מותו של האברך מרדכי גרבר בהלוויה הוא בגלל חטא כלשהו שלהם.
אלו ואלו דברי הבל, ולאלוהים הפתרונים. מה שקרה בהלוויה של הרב וואזנר קרה כבר בהופעה של משינה לפני עשרים שנה בדיוק, ובחגיגות האליפות של מכבי חיפה לפני 14 שנים. מי שלא רוצה להיתפס בחטא יוהרה משל עצמו, שיפסיק לחנך את הציבור האחר ולהשמיץ את "הישראלי המכוער". במקום זה, פנו זמן לחנך לבטיחות ולשמירה על הסדר. את משפט השדה שלכם ואת חשבון הנפש תשאירו לטרגדיות הקרובות למקום מגוריכם, שלא יבואו חלילה.
ועוד הערה
ואם אנחנו כבר בענייני משפט שדה, אז כמה מילים על ניב אסרף, הנער הגבולי משהו והחטיפה שלא הייתה. אז כן, הבחור הזה צריך לשלם ביוקר על המעשה שעשה, ובמחילה, אני לא מתרשמת מהאפשרות שברח מאנשי השוק האפור (בגיל 21!) יותר מאשר הניסיון להדאיג את חברתו לשעבר. בשני המקרים מדובר במקרה חמור מאוד שסיכן את חיילי צה"ל ועלה למדינה מיליוני שקלים. שום מצוקה אישית - כספית או לבבית - לא מצדיקה את זה.
אני מנסה לחשוב מה עבר בשעות האימה על המשפחה שלו, על החברים, על מערכת הביטחון וגם על משפחות החטופים האמיתיים שנרצחו לפני עשרה חודשים בלבד. מה עבר להם בראש וכמה כאב הוסיף להם הסיפור שלא היה, בפסח הראשון שהם מציינים ללא יקיריהם. כל אלה עומדים בכתב אישום נוקב נגד אסרף וחברו, גבוליים או לא גבוליים. אבל למען השם, תעזבו את המשפחה ואת הגבות של אחותו. כן, הם היו בהיי מטורף.
נכון, הם חזרו לצחוק ולשמוח כשאנחנו עוד עמדנו המומים מול הידיעה המזעזעת שכל הדאגה הלאומית הייתה בדיה אחת גדולה. מה חשבתם שהם ירגישו ברגע שמודיעים להם שהבן נמצא בריא ושלם? למה ציפיתם? כן, האחות סתיו ניסתה לשבור את המתח עם בדיחה על הגבות שלא הספיקה לסדר ערב חג. אז מה? מה היא עשתה לכם? תהיו רגועים, ייסורי המצפון והבושה עוד יגיעו, אבל ברגעים הראשונים שמודיעים למשפחה שניב חי ומיד מגישים להם מיקרופונים לתגובה, תנו להם רגע להיות מאושרים.
ורק תפסיקו לקרוא לסיפור הזה "מעשה קונדס". מעשה קונדס זה כשתלמיד כיתה ו' מפעיל פצצת סירחון בכיתה או מחליף את הטושים שליד הלוח בטושים לא מחיקים כדי לבאס את המורה באמצע השיעור. זה פסול, זה לא בסדר, אבל זה מעשה קונדס. להקפיץ את כל מערכת הביטחון, להבהיל עד מוות את המשפחה והחברים זה לא מעשה קונדס, זה פשע.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם