שאננות האלוף אלון לגבי המצב באיו"ש – מסוכנת
לתפיסתו, האפשרות שתקום מדינה פלסטינית היא "היפותטית", התושבים חיים חיי שגרה - והוא לא צריך רכב ממוגן. האלוף ניצן אלון חותר אמנם לפתרון מדיני, אך שופך מים קרים על האפשרות למימושו
הריאיון החשוב ביותר שקראתי בשנים האחרונות פורסם ביום שישי האחרון בעיתון מקור ראשון. אלוף פיקוד המרכז היוצא, ניצן אלון, שוחח עם עמיתיי יוחאי עופר וגדעון דוקוב וניפק להם את הכותרת הבאה: "אני מתקשה לראות תנאים להקמתה של מדינה פלשתינית".
עוד כותרות ב-nrg:
- נמצאה גופת בת ה-12 שנספתה בשריפת המעבורת בתאילנד
- סקר: רוב הישראלים סבורים כי השואה תשכח
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אלון שימש בתפקיד הזה שלוש שנים. קודם לכן היה מפקד החטיבה המרכזית עציון ומפקד אוגדת איו"ש. בחודש הבא יחל את תפקידו כראש אגף המבצעים בצה"ל. אין מי שמכיר את יהודה ושומרון כמוהו. לאורך התקופה תייגו אותו רבים מהמתנחלים כשמאלן שמתנכל להם, כינו אותו בוגד והפגינו מול ביתו, ובעיקר נגד רעייתו החברה בארגון 'מחסום ווטש'.
אם נניח שעמדותיו של אלון נוטות לשמאל ולפתרון מדיני, בא הריאיון ושופך מים קרים על הסיכויים למימושו. את האפשרות שתקום מדינה פלסטינית מכנה אלון "היפותטית", ומפרט את האמצעים שצה"ל נוקט כדי להעמיק את האחיזה בשטח ולייעל את הכיבוש. הוא גם מרוצה מהתוצאות. "התושבים חיים פה חיי שגרה", הוא אומר. "אני פה שש שנים ונוסע ברכב לא ממוגן עשרות אלפי קילומטרים בשנה".
השגרה הזו, שביעות הרצון הזו, היא הבעייתית. אולי אף מסוכנת. מדי יום אנחנו יוצרים בשטח מציאות שלא מאפשרת פתרון. אנחנו עושים את זה באופן מודע, ומזמן עברנו את הנקודה שבה אפשר לחזור לאחור. אין היום ראש ממשלה בישראל שרוצה, יכול או מעוניין לסגת לקווי 1967 פחות או יותר, לפנות מאות אלפי מתנחלים מרוצים (כפי שמעיד עליהם אלוף הפיקוד), לחלק את ירושלים, להעביר את העיר העתיקה למשמורת משותפת עם העולם הערבי, להגיע לפשרות על המקומות הקדושים, לוותר על היישובים בבקעה וגם להגיע לפתרון מוסכם על זכות השיבה.
מצד שני, אין מנהיג פלסטיני שיתפשר על פחות מזה, אף שאבו־מאזן מבקש השבוע שוב לשבת איתו למשא ומתן בלי תנאים מוקדמים. לאבו־מאזן נוח להראות שהוא שוחר שלום, כמו שגם אצלנו טוב לראש הממשלה ולשרים להעמיד פנים של מחפשי הסכם. ברגע האמת כל המנהיגים יברחו מהכרעות, כפי שעשו בעבר. בקיצור, הכול אבוד.
מה בכל זאת יקרה? אנחנו הולכים להיות משפחה יהודית־מוסלמית־ישראלית־פלסטינית אחת גדולה, בתוך אותו בית. האלוף אלון הסביר לנו שאנחנו כבר חיים בשגרה הזו ומתרגלים אליה. איש צבא לא יכול לומר אם זה טוב או רע, אבל לנו מותר להניח כי המדינה הדו־לאומית לא יכולה להכיל בתוכה שני עמים שמתכתשים זה עם זה קרוב למאה שנה. אם בנימין נתניהו חושש משתי מדינות הוא מקבל מדינה אחת שבה דיירי המשנה, הפלשתינים, חושבים שאין הבדל בינו ובין מנהיג דאעש. איך ייראו החיים במדינה כזו? אולי באמת כמו במדינה האסלאמית.
ביום שני הלך לעולמו בגיל 73 עובד נתן, המאבטח המיתולוגי של ראשי ממשלה ושרים חשובים בשנות השבעים. נתן היה צמוד לגולדה מאיר וליצחק רבין בימי כהונותיהם הדרמטיים, כפי שאיש לא היה קרוב אליהם. הוא ידע את סודותיהם האישיים ואת סודות המדינה. הוא גם מילא שורה של תפקידים בכירים בשב"כ ובמשרד ראש הממשלה, עד שפרש לעסקי אבטחה פרטיים.
סיפור חייו של נתן הוא סיפור חייה של המדינה. הוא היה בן למשפחה שעלתה מעיראק בחוסר כול, גדל בתנאי עוני בירושלים ואסף אוכל מפחי אשפה, נדד בנערותו לקיבוץ תל־יוסף ופילס את דרכו בעזרת חוכמה פשוטה, אומץ לב, גוף גדול וחוש מוזיקלי יוצא דופן, שהפכו אותו לנגן ומתופף בלהקת הגלבוע וגם בגבעטרון.
לפני ארבע שנים ראיינתי את נתן בביתו במודיעין. הוא היה שבר כלי. שקל 150 קילו, בקושי נשם. ישבנו שעות וימים. הוא סיפר לי נסים ונפלאות מהקריירה הארוכה שלו במחיצת ראשי המדינה, ששניים מהם, לוי אשכול ופינחס ספיר, מתו לו בין הידיים. גולדה מאיר הייתה חולקת איתו את כדורי הדיאטה שלה ("אחד לי ואחד לך"). נתן היה מבריח אותה באישון לילה לבית החולים הדסה, שם הייתה מקבלת טיפולי הקרנות נגד מחלת הסרטן שאותה הסתירה ממדינה שלמה.
יצחק רבין הוריד מסוק מלא באלופים באמצע תרגיל בנגב אחרי שהבחין כי נתן חסר שם. "כל החוכמה של מאבטח היא לשמור על קשר עין בלתי פוסק עם האח"מ", אמר נתן, שעד יומו האחרון זעם על המחדל של רצח רבין. "למה נתנו לו לרדת במדרגות של העירייה?", הוא שאל, וקולו הרעים את השכונה. "הרי ראו שיש שם אנשים לא מוכרים. מה זה כאן? מובילים אותך לחופה?".
נתן זעם בכל השנים הללו גם על משה דיין. הוא סיפר בעקשנות כי שמע מלו קידר, המזכירה האישית וחברתה הטובה של גולדה, כי דיין הציע להיכנע ביום השני של מלחמת יום הכיפורים. גולדה סירבה. "באותו יום היא חיסלה את היחסים איתו", העיד. לדברים הללו לא נשמעו סימוכין והם הוכחשו מכל כיוון אחר. נתן רטן על דיין שלא החזיר את הגדה לירדן מיד לאחר המלחמה, כפי שהציע לו בן־גוריון.
נתן לא מת אופטימי. שלושה דברים יביאו לחורבן בית שלישי, הזהיר: מלחמת ששת הימים, החינוך והבנקים. "הגענו לארץ כדי לבנות מדינה ליהודים ולא לערבים", נהג לומר. התלמידים בבתי הספר לא יודעים מה זו תוכנית החלוקה, מהו הפלמ"ח ומי היה שרת. והבנקים? הם מעניקים לאזרחים אשליה שיש להם כסף ובכך רק פוגעים בהם. "אני מעולם לא הייתי באוברדרפט", אמר.
עובד נתן, איש גדול ויקר, הובא למנוחות ביום שלישי בקיבוץ תל־יוסף. הוא ביקש שלא יניחו פרחים על קברו, כדי שהדבורים לא יטרידו את מנוחתו. הוא ביקש גם שהחברים הטובים מימי הצבא והשב"כ ישירו על קברו בקול גדול את האינטרנציונל. יהי זכרו ברוך.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם