השמאל מאבד את הדבר האחרון שנשאר לו: הפאסון
הוצאת הקיטור הפומבית של ענת וקסמן משחקת לידיים של המחנה הפוליטי הנגדי, שעכשיו בטוח יותר בניצחונו גם בסיבוב הבא. הנה שאלה פשוטה: למה לתת להם את התענוג הזה?
התגובה הראשונה שלי לראיון עם ענת וקסמן, אני מודה, הייתה בעיקר שעשוע. כפי שציינה אחת מחברות הפייסבוק שלי באבחנה חדה, זה נראה כמו מערכון גרוע של החמישייה הקאמרית, עם תפקיד שלפחות עדיף היה לתת לקרן מור. אחר כך ראיתי את כמויות הרעל והשנאה שנשפכו ברשת והשעשוע התחלף בתחושת צער. לא רק בגלל סתימת הפיות האוטומטית שכבר הורגלנו בה, אלא בשל מה שהולך ומסתמן כאובדן דרך מוחלט של מחנה פוליטי מכובד.בשעה שפרופ' חצרוני עולב במרוקאים ויאיר גרבוז עומד מעל הדוכן ומלרלר קשות על מנשקי קמעות למיניהם, הם מפספסים את מהות השמאל הטהורה: אורך הרוח, היכולת להכיל, לכבד, לראות את התמונה הגדולה. אם השמאל אכן כה משכיל וחד מחשבה, כפי שטורחים לפמפם לנו את תדמיתו כבר שנים, מדוע האינטליגנציה הזו מתקשה להתבטא גם בבגרות נפשית ומנטלית? אם יידרדר המחנה הפוליטי הזה בקביעות למה שבמשך שנים נחשב כהתנהגות ימנית מובהקת - טוקבקיזם נמוך-מצח – הרי שאין לו איך לבדל את עצמו כאלטרנטיבה משמעותית והוא רק יורה לעצמו ברגל.
חשוב, כמובן, לזכור שלעתים אנשים נמשכים בלשונם לומר בראיון דברים שלא רצו, לעתים הדברים מוצאים מהקשרם, מבודדים משאר המסר או מנופחים מעבר לכל פרופורציה (כפי שטוענת וקסמן עצמה בעמוד הפייסבוק הפרטי שלה, ואולי הצדק עמה). אבל את העם זה לא מעניין. לא את כל יושבי הרשת ופרשני התקשורת שמחפשים את הלינץ' הציבורי הבא, ולא חשוב להם אם הדברים נאמרו מתוך כאב אמיתי.
הלוואי והוצאת הקיטור הזו לא הייתה נעשית בפומבי, משום שהיא אינה מביאה תועלת לאיש. כשאתה ניצב מול מצלמות הטלוויזיה ומטיל רפש, גם אם זה נובע מסערת רגשות ותסכול עמוק, אתה משחק לידיים של המחנה הפוליטי הנגדי, שעכשיו רק בטוח יותר בעצמו ובניצחונו המובטח גם בסיבוב הבא. הנה שאלה פשוטה לפני הכול: למה לתת להם את התענוג הזה?
? כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
ומעבר להתנצחויות ילדותיות, בתוך כל הטרמינולוגיה של "ניצחון" ו"הפסד", נדמה ששכחנו שלא מדובר פה בקבוצות כדורגל שנלחמות על אליפות, אלא בחיים השוטפים שכולנו צריכים לנהל יחד, על האדמה הלא-גדולה הזאת, זה לצד זה. אם לא התייאשת ונסעת לחיות במדינה אחרת, לכל הפחות קבל עליך את חוקי המשחק וסייע היכן שתוכל. הרי לשנות את התוצאה אי אפשר, לפחות לא עד הבחירות הבאות.
מה שכן אפשר הוא לא להפסיק להילחם אף פעם על דעת הקהל באופן חיובי. לגרום לו לרצות להשתייך למחנה הזה ולהאמין בדרך שלו. א'-ב' של שיווק: התרכז בדברים הטובים שיש לך למכור, אל תלכלך על היריב. השמאל חטא ונפל בסעיף הבסיסי הזה יותר מפעם אחת במערכת הבחירות הנוכחית.
ואם השלטון עדיין לא בהישג יד, לפחות על הפאסון אפשר לשמור. אספו את עצמכם אפוא כמו הג'נטלמנים הנאורים שאתם מתיימרים להיות, ולחצו את יד יריבכם הפוליטי בראש מורם. במקום לירוק אש וללבות שנאה, חשבו איך להפנות את האנרגיה הזו כדי לבנות ולמצב את עצמכם מחדש. וקחו בחשבון את הסברה הלא-בלתי הגיונית, שעם כל הצער שבדבר, בתוך המזרח התיכון המבעבע, התוקפני וצמא-הדם הזה כפי שהוא כיום, ייתכן שלשמאל כאופציה שלטונית אין באמת יכולת להתקיים. לא במבחן התוצאה כפי שהוא משתקף בעשרים השנים האחרונות, בכל אופן.
זה לא אומר שאין לו מקום או זכות קיום, להיפך: הוא גורם מאזן ונחוץ מאוד. אבל כל עוד תדמיתו מיוצגת יותר ויותר על ידי תלונות בכייניות ושנאה מפלגת, שהן סתירה מוחלטת של כל הערכים שהוא מתיימר לייצג, בהיעדר אג'נדה חיובית ברורה ומוצקה שתיתן מענה לכל מה שרע בצד השני, הוא נידון לחוות כישלונות. שוב ושוב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם