מי בכלל מכיר את היסטוריית יהודי אתיופיה?

אפשר לדון ולהתפלמס בנושא האתיופים אבל אנחנו לא מרגישים את הסבל והקיפוח. ואני מתבייש, כי רק בגלל המחאה התגלה בפניי עולם מפואר שלא הכרתי

צריך להודות, כשלנו: באחד מסיפוריו הקצרים כותב צ'כוב על שיחה בין רופא כפרי, מין טיפוס של חמור נושא ספרים, למשוגע מאושפז. הרופא טוען בפני המשוגע שבתודעה נכונה ניתן להתעלם מהסבל כמו הפילוסופים הסטואים, ממש לבוז לסבל. "לסבל אתה בז", זועם המשוגע, "אבל אם מישהו יסגור לך דלת על האצבע, הלא תצווח מלוא הגרון".

• כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

ואנחנו לא מרגישים את הסבל. אפשר לדון בנושא האתיופי מכאן ועד בכלל, להתעמק ולהתפלמס, לפרכס דימויים, להשוות, לקוות, לחפות ולמחות, אבל בסופו של יום, התודעה שכביכול תופסת את העלבון והכאב מוגבלת לחוויה של יהודי לבן עם עיניים כחולות וחיים טובים ברוך ה', אבל כזה שאין לו מושג קלוש מהו סבל, מהי אפליה, מהו קיפוח.

ועדיין, בטרם התיישבתי לכתוב נטיתי להתרכז במחאה האלימה, להזדעזע ובצדק, וכמובן לצנוח באזור הנוחות ולהתייחס לטרמפיסטים משמאל שמבקשים לרכוב על המחאה לעבר שקיעת רעיון המדינה היהודית, ולהדגיש את תפקיד האנרכיסטים בהפגנה, שלדברי בני העדה היו אלו שפתחו בהתססה האלימה. אבל הם לא הסיפור. הטקסט ביקש ממני להתעלם. הם טפיל קטן שיש לטפל בו פעם, אולם אין לו קשר לזעקה שעלתה.

הקליטה קשה. הפגנת העדה האתיופית בכיכר רבין צילום: איי.אף.פי

הרבה קלישאות, הרבה טרמפיסטים והרבה מאוד פופוליזם הופיעו השבוע, אבל יש גם מציאות להתחשב בה. איש לא יחלוק שמדינת ישראל יצאה מגדרה כדי להעלות את האתיופים ולקלוט אותם. יש נתונים ברורים. מדינת ישראל השקיעה מאמצים ותקציבים אדירים, הרבה מעבר למה שהושקע בקליטת אוכלוסיות אחרות. ובכל זאת, הקליטה כשלה.

שיהיה ברור, הדרך היחידה לקליטת האתיופים בלי תופעות הלוואי של המצוקה והאפליה הייתה רק אם לא היו מעלים אותם בכלל. מי שסובר, גורס או מעלה על הדעת שאפשר היה לקלוט קבוצה המגיעה מעולם אחר, ממאה אחרת ובצבע אחר, בלי טעויות, בלי פער תרבותי ובלי תופעות של גזענות וקיפוח - חי בסרט. אל תשכחו מה קרה כאן בשנות החמישים. למרבה הצער, אין תוכנית אפלטונית עם הוראות לקליטת עלייה מושלמת. זה גם חסר טעם לכעוס על המדינה. אנחנו זה המדינה, נס מופלא שבכל יום יש לגמור עליו את ההלל, והמדינה זה גם אנחנו, בני אדם רגילים שעושים טעויות אנושיות. כעת יש לנסות לתקן.

בגדול נוצר פה מצב קלאסי של אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי. איך עושים זאת נכון? איך לא חוזרים על הטעויות של שנות החמישים? אם היו מפזרים את העדה האתיופית ברחבי הארץ היו אולי נמנעים מהגטאות אבל אז הייתה המדינה מואשמת בניתוקם מהמסורת וממנהגיהם. היה כעס על ההטמעה בכוח, על ניסיון חוזר להשתמש בכור ההיתוך. אבל כאשר שמו אותם יחד, גם בגלל תקציב אבל גם בשל רצונם ורצון המדינה להקל על קשיי הקליטה ולשמר אותם כיחידה אחת תומכת, נולדו הגטאות.

האם למישהו יש נוסחה נכונה? אין לי פתרון מלא, אבל אני די בטוח שאם יש מקום ליום לימודים ארוך באמת, 8:00 עד 18:00, כולל הזנה, חוגים וסיוע ממיטב המורים, זה שם. מיטב המורים והמרצים צריכים להגיע וללמד. ולא בהתנדבות כמעשה צדקה וחסד, אלא בכסף טוב ומלא ועם ביקורת וחקר ביצועים. בתי ספר שהורים בכל צבע ומכל עדה ירצו שהילדים שלהם ילמדו שם.

ציוני דגול וגזען דוחה

אבל חומר זה לא כל הסיפור. הרוח פצועה. מה שהכי כואב הוא חוסר הכבוד של רובנו לעדה האתיופית. לא גזענות מגעילה ובוטה, להפך - פטרנליזם אדיש ונרפה. מתי טרחנו להכיר אותם, לדעת מי הם? הם לא חמודים, לא קוצ'י מוצ'י, ומספיק כבר עם הטרחנות על הצניעות והענווה שלהם. היהודים האתיופים הם חלק מפואר בהיסטוריה של כולנו, חלק שאנחנו לא מכירים.

קהילת ביתא ישראל רשמה פרקים נשגבים של גבורה ועמידה בעולם מבודד וקשוח. הם העמידו ממלכות, עמדו בניסיונות נוראיים להמרת דת, עברו רדיפות ורעב איום, ולמרות הכול נותרו נאמנים לדת אבותיהם. יהדות איננה רק ביקור באושוויץ בגיל 17. אני בספק מי מכם מכיר את הסיפור האתיופי, ועצוב עד כמה ילדים אתיופים מכירים את מורשתם ומודעים לה.

ואני מתבייש. ממש מתבייש. כי רק בגלל המחאה - אולי בזכותה - והצורך לכתוב משהו, התגלה בפניי עולם שלם של ידע שלא הכרתי. בני עמי שדברי ימיהם מתחילים בימי בית ראשון. טעמתי רק קמצוץ והבנתי שאת הסיפור של יהודי אתיופיה חובה לספר. אני מתחנן לפני שר החינוך הבא, מי שזה לא יהיה, יהודים זה לא רק פולין ובגדד, יהודים זה לא רק תאי גזים ובר־כוכבא. אם רוצים חברה בריאה יותר, אם רוצים להחזיר להם כבוד, צריך להכניס את הסיפור של ביתא ישראל למקום מרכזי בתוכנית הלימודים.

אולי אם תלמידי ישראל, לבנים, שחורים, ורודים וחומים, ישמעו על ממלכת הגדעונים האמיצה, הממלכה היהודית ששלטה על אזור סימן שבצפון־מערב אתיופיה, ממלכה שעליה כתב המקובל רבי אברהם בן אליעזר הלוי במאה ה־16: "ופלאס“ה מלכות קשה של יהודים גיבורי כוח“, הם יפגינו כבוד ואהבה לאחיהם.

והיה עוד משהו שדי שבר לי את הלב אבל גם עודד אותי. פעם הממסד היה גזעני. לא קצת גזעני, הרבה. דברים השתנו מאז. לדוגמה ארתור רופין, ללא ספק אחד מאבות ההתיישבות הציונית בארץ ישראל. אבל רופין הוא לא רק אייקון ציוני, אלא היה גם אנטי־דתי וגזען דוחה. ככה ממש. הוא למשל אחראי לעוול הנורא שנעשה ליהודי תימן שהובאו בראשית המאה העשרים כתחליף לפלאחים, כוח עבודה זול, והופקרו לגורלם.

חודש לפני מותו פרסם רופין, פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית, מסמך המסווג את הגזע היהודי לשמונה טיפוסים הנבדלים על פי צורת אפם. שמונה שנים קודם לכן, באוקטובר 1934, בישיבה של הנהלת הסוכנות היהודית שדנה בבקשה של ד“ר יעקב פייטלוביץ‘ להעניק עשרה סרטיפיקטים ליהודים מאתיופיה, טען רופין שהם אינם יהודים בגזעם אלא “כושים, שגוירו בכוח החרב במאה השישית לפני הספירה. אין להם קשר דם ליהודים. ולכן מספרם בפלשתינה אינו צריך לגדול“. כאשר משה שרת התקומם בטענה שיהדות אינה נקבעת על פי הגזע אלא על פי ההכרה, ובמילים אחרות רות המואבייה, השיב לו רופין: “הם רחוקים מתרבותנו, ובטוח הוא שאין להם כל קשר עם היהדות“. ורופין, חברים, הוא המורכבות המבאסת לפעמים של שיבת ציון.