מצטערת, הדוחות של שוברים שתיקה לא זיעזעו אותי
אם אנשי "שוברים שתיקה" באמת היו רוצים למנוע פגיעה בחפים מפשע, העדויות שהם מציגים היו כוללות גם פרטים, תאריכים ומקומות. הטחת האשמות עלומות שם וכתובת נועדה רק למנוע מצה"ל לבצע את תפקידו
ל"שוברים שתיקה" יש אג'נדה ברורה: "לצאת מהשטחים", כשבמקרה שלהם האמצעי הכאילו־הומניטרי – עדויות החיילים - מחבל ודורס את ביטחון ישראל בכלל ואת חיילי צה"ל בפרט בדרך למטרה. הם לא מהססים להבליע את דעתם דרך עדויות עלומות שם וכתובת, בלי תיאור ממשי של קרב שמכיל לכל הפחות תאריך, זמן
ומקום. כידוע, העדויות האלה לא מוגשות לכוחות הביטחון לבדיקה, אלא מגויסות למאבק הבינלאומי נגד ישראל.
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בעיית האמינות הייתה צריכה לחסל מזמן את הקריירה של הארגון. במקום זה, אנשיו זוכים למקום של כבוד אצל חברי כנסת מהצד הנכון של האג'נדה. לא הייתי בקרבות בצוק איתן וגם לא באף מבצע צבאי אחר, ובכל זאת אני משוכנעת שפשעי מלחמה לא היו שם. זה לא אומר שלא נעשו טעויות, אבל טעויות הן לא פשע - לא כשאתה
עושה כמיטב יכולתך להימנע מהן, ואפילו לא כשאתה עושה מאמץ חלקי להימנע מהן. אתה צריך להתנצל בנימוס אם דרכת בטעות על רגלו של זקן באוטובוס; אתה שפל אמיתי אם דרכת עליה בכוונה. אבל אם הזקן הזה נושא על גופו מטען נפץ כדאי מאוד שתדרוך על רגלו, אם זה יצליח למנוע ממנו ללחוץ על הכפתור.
מלחמה היא אירוע רע במהותו, קשה ומסוכן לכל הצדדים. הלחץ בשדה הקרב הוא תאונת שרשרת אחת ארוכה וממושכת, שדורשת ריכוז וערנות גבוהה, ובהחלט ייתכן שתאבד שליטה. ובכל זאת, אני משוכנעת שצה"ל עושה כמיטב יכולתו להחזיק שתי ידיים איתנות על ההגה. איך אני יודעת? כי אני מכירה את החיילים ושומעת את העדויות. לא אלה המגויסות, אלא דווקא אלה שנאמרות כלאחר יד, כשהחייל מספר חוויות על פי תומו בשש אחרי המלחמה.
לוחמים בעזה
צילום: AFP
למרבה האכזבה, גם הדו"חות של "שוברים שתיקה" לא הצליחו לזעזע אותי. החיילים שמתארים את צל הקרבות לא הצליחו להפיק יותר מסיפורי אווירה ותיאור הוראות פתיחה באש שנשמעות לי לגמרי הגיוניות בהתחשב בנסיבות, כמעט זהירות מדי. חייל רגלים מעביר ביקורת על כמות הפצצות שהשליך חיל האוויר.
חייל אחר אומר שלפי הוראות הפתיחה באש יש לחוס על חייה של דמות שנצפית מרחוק, שכן עוד אפשר להתארגן לתגובה אם יתברר שמדובר בישות עוינת, ולעומת זאת כשלפניך דמות זרה במרחק קצר שמותיר לך בדיוק חצי שנייה להחליט מה לעשות - אתה יורה. גם במקרה הזה, ההוראות קובעות שיש לוודא שלא מדובר באישה או בילד או בגבר שנראה חף מפשע. המפקדים שמאחורי ההוראות מניחים שאם גבר יוצא מבין הבתים בעיצומו של קרב, כשהוא רואה היטב את לוחמי צה"ל - קשה להאמין שהוא מבקש לגייס אותם להתנדבות שבועית בבית האבות הקרוב למקום מגוריו.
כן, גם לי יש אג'נדה משלי, ויש בה פטריוטיות עמוקה עם תפיסה חשדנית עמוקה עוד יותר כלפי אויבינו. מה לעשות, כזו אני. מאמינה שמי שמשגר עלינו טילים לאלפים כנראה רוצה להרוג אותנו. אני מייחלת בכל לבי ליום שבו לא יהיו עוד מלחמות, ויודעת שהיום הזה לא קרוב במיוחד. אני גם מאמינה באמת ובתמים ש"יציאה מהשטחים" לא תביא את היום הזה מהר יותר. ההפך. לגמרי ההפך. את מי שחושב אחרת ממני אני מקבלת בהבנה ובכבוד. את מי שמגייס את ביטחון ישראל ואת גורל החיילים כדי לחבל במדיניות הממשלה הנוכחית אני לא מסוגלת לכבד כלל.
בצד זה, אני מציעה לאנשי הימין לוותר על הקריאות נגד "הבוגדים" או "משתפי הפעולה". עם כל ההבנה לרוגז כלפי הארגון, נראה שיש באמוציות הללו מחמאה שהוא אינו ראוי לה. ביום שבו "שוברים שתיקה" יתחילו לדבר באמת, עם שמות ופרטים על קרבות ומקרי פשע שאפשר לחקור ולפענח, נוכל להתווכח מהי הזירה הנכונה לעשות את כל אלה, ולקבוע היכן עובר הקו האדום שאחרי שחצית אותו אתה כבר נמצא בשורות האויב. כל עוד העדויות המגויסות מטושטשות במספר קטלוגי במקום מספר אישי, ומציגות משוואה עם מאה אחוז נעלמים, אפשר להסתפק בבוז עמוק. אם למדנו משהו מתורת הלחימה של צה"ל, הרי זה שאת הארטילריה הכבדה כדאי לשמור לקרבות האמיתיים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם