המפעל הציוני הבא: שינוי רוחה של המדינה
איש ההתיישבות הכתיבה והמעש ישראל הראל, זכה השבוע בפרס הציונות של משפחת מוסקוביץ'. אלו הדברים שבחר לומר בנאום קבלת הפרס
פרס "עוז ציון" נוסד כדי להוקיר ולקדם יוזמה והגשמה ציונית. כולנו משבחים על כך את משפחת מוסקוביץ. אולם, לו פעלו המוסדות הרשמיים והמתוקצבים של התנועה הציונית על פי ייעודם ושליחותם, עליהם היה להוביל, כפי שהובילו בשנות התקומה, את ההגשמה הציונית ולהוקיר את פורצי הדרך שקמו לה. בספרו "כוכבים ועפר" מתפלמס דוד בן גוריון עם הפוסט ציונים שהחלו לצוץ עם הקמת המדינה."אין טעות מזיקה ומסוכנת מההנחה שעם הקמת המדינה עברה שעתה של החלוציות. ההיפך הוא הנכון", כותב מייסד המדינה, "רק בתוך המדינה יש שכר וסיכוי רב למפעל החלוצי....שום מעשה גדול לא יוכל להיעשות בלי צורות חיים חלוציות". לדאבון הלב – אף שהמסגרות הארגוניות של התנועה הציונית עדיין קיימות ומעסיקות אנשים רבים, הן זנחו את תורת בן גוריון ועתה הן גוף ללא נשמה, ללא תוכן, ללא יעוד וחסרי כיוון.
עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
- עלה ירוק: האירוע שבבית היהודי לא רוצים שתכירו
- עלה ירוק: האירוע שבבית היהודי לא רוצים שתכירו
כך גם חלק ממוסדות המדינה. לו היתה בישראל ממשלה יהודית-ציונית אמיתית, במלא המשמעות והמובן, לא היה מופעל היום לחץ מבחוץ ומפנים להקפאת הבנייה בירושלים. 60 אלף יחידות בלבד נבנו בשכונות החדשות מאז שחרור העיר לפני 48 שנה, רובן בשנות השבעים והשמונים. לו נבנו 120 אלף ויותר, היו מתגוררים היום כ-600 אלף יהודים – אולי יותר - בשכונות החדשות. יחס דמוגרפי שכזה היה גורם למצב של "אל חזור" מוחלט, ושם קץ ללחצים פוליטיים מבפנים ומחוץ כאחד. כך היה כיסוי אמיתי להצהרות – השבוע הן הושמעו שוב בגבעת התחמושת - שירושלים היא עיר מאוחדת שלעולם לא תחולק עוד. אותו דבר נכון, כמובן, גם לגבי יהודה ושומרון.
בשל הרפיון שאחז בממשלה ובמוסדות הציונים, קמו עמותות וארגונים אשר עושים עבודת קודש לקידום וחיזוק מעמדו של עם ישראל בירושלים וביהודה ובשומרון. להבנתי, הוענק השנה פרס הציונות לאנשים שהגיעו להישגיהם משום שיצרו "יש מאין" ולא בזכות עשייתם במסגרת פורמאלית, כגון הצבא, השרות הממשלתי או המוניציפאלי. יהודה גליק ויואל זילברמן הם אכן פורצי דרך. ואין ראויים מהם לפרס. מתקיים בהם "קול קורא והלכתי", כפי שכתבה חנה סנש בצאתה לשליחותה.
אני מבקש להתחלק עמכם במחשבות שמטרידות אותי זמן רב. הן נולדו הרבה לפני היזמות של האנשים היקרים הללו והתחדדו לאחר ההוקרה לפועלם. אני מקווה שאובן כהלכה הן על יד מקבלי הפרס והן על ידי מי שמעניק אותו.
לו היתה בישראל ממשלה ציונית אמיתית, פעלם לא היה נחוץ. זרועותיה החוקיות והמבצעות של ממשלת ישראל היו דואגות שזרים לא יגזלו את אדמות הלאום, לא יגנבו את תנובת החקלאי, לא יחמסו את אמצעי הייצור שלו ואת צאנו ובקרו. "השומר החדש" מחמם את ליבנו ומעורר בנו נוסטלגיה לימי גבורה מראשית הציונות ואנו מחבקים את מתנדביו. אולם במחשבה שנייה אנו מבינים עד כמה עגום עצם הצורך, 67 שנים לאחר הכרזת העצמאות, שגוף של מתנדבים יכסה, ובאמצעים מוגבלים, על חולשותיה של המדינה.
זכיתי להימנות עם הכוחות שפרצו לפני 48 שנים להר הבית. אחד הלוחמים תלה דגל ישראל במרומי כיפת הסלע. משה דיין, שהגיע לאחר שההר טוהר מצלפים, הורה בבוטות להסיר את הדגל. כעבור שעה קלה החלה נהירה של נכבדים, בהם מפקדי תש"ח. כולם שאלו: היכן הכותל המערבי.
הם היו על הר הבית אך היעד הנפשי העמוק לא היה ההר הנשגב, השולט והקובע ריבונות-על – כי אם כותל הדמעות. שם, בכותל, התרחשו הריקודים הספונטניים, אולתרו ההכרזות החגיגיות וצולמו התמונות ההיסטוריות. היחיד שביטא את המשמעות ההיסטורית האמיתית של האירוע האחד שאין שני לו היה מפקדנו מוטה גור, לימים ידיד משפחתנו וידיד היישוב עפרה שבהיותו רמטכ"ל עשה רבות למענו בטרם הוכר רשמית.
"הר הבית בידינו", שידר. "אני חוזר, הר הבית בידינו". כאילו להתריס נגד הדיסוננס. ואם תעלו בדמיונכם את התמונות הכל כך מפורסמות של ראשי וגדולי האומה ליד הכותל, לא תראו בהן את תמונותיו של איש זה שפקד על הקרב הקשה ורב הקורבנות להשבת קודשי האומה, הלאומיים והדתיים, לחיק המדינה היהודית.
למדווה ליבנו, למחרת שחרורו נמסר הר הבית לוואקף המוסלמי. קמה מחאה. אולם זו שקטה כשחשובי הרבנים הציונים, בהנהגת הרב צבי יהודה, גיבו את המדינאים שקטנו מהבין את הממד ההיסטורי, את גודל השעה ואת איבוד הריבונות כתוצאה מהמעשה המר והנמהר. יהודה גליק כמעט ושילם בחייו בשל ליקוי מאורות זה. ורבים-רבים אחרים שילמו בחייהם את מלוא המחיר.
החודש חגגנו 67 לעצמאות ישראל. אך האמת היא שמלחמת העצמאות לא תמה. רק לפני פחות משנה לחמנו בסיבוב נוסף של רצף המלחמה הבלתי נגמרת לריבונות ולעצמאות מלאה. אף שתמיד ניצחנו ניצחונות מכריעים בשדה הקרב, מעולם לא העזנו להכריע אותן מבחינה מדינית. נראה לי שהאבסורד הגדול בתולדותינו – ואולי בתולדות כל המלחמות בעולם – אירע לאחר הניצחון המוחץ במלחמת יום הכיפורים: במקום לגבות, כנהוג משחר ההיסטוריה, את מלוא המחיר המדיני מהמובסים, הרכנו את הראש כאילו אנו הובסנו והענקנו לאויב את פירות הניצחון.
אף שעמדנו בשערי קהיר, נסוגונו מכל סיני והרסנו מפעל התיישבותי משגשג. לטעמי, תסמונת הוויתורים והנסיגות שלאחר כל ניצחון בשדה הקרב החלה בוויתור הבלתי נתפס על הריבונות בהר הבית.
על החולשות הללו ניסתה להתגבר תנועת גוש אמונים, שאת אחד מראשיה המובהקים, הרב משה לווינגר – גם הוא חתן פרס מוסקוביץ - ליווינו שלשום למנוחת עולמים. לא מעט היו הישגיה של התנועה שהרב לווינגר שימש בה כמנהיג נחוש שלא פחד מאיש. יוכיחו כ- 400 אלף מתיישבים ביהודה ובשומרון. אולם לגוש ולשאר הגופים, בהם מועצת יש"ע, היתה השפעה מועטה בלבד על התודעה הכללית של חלקים קובעים בעם, בעיקר על האליטות. אלה, הנטועים במיוחד באקדמיה, במכוני המחקר, בתקשורת ובמערכת המשפט, ממשיכים להנחיל את רוחם הפסימית, חסרת האמונה בייעוד הגדול של עם ישראל וארץ ישראל. את השפעתם הרבה על דעת הקהל בארץ, ובמיוחד בחוץ לארץ, לא הצלחנו לעצור. לצערי, לא כולם שותפים לדעה ששינוי התודעה של העם חשוב לא פחות, ובתקופות מסוימות אף יותר, מקביעת עובדות בשטח, או מהרוויה בהקמת עוד ישיבות ועוד אולפנות.
אני מרשה לעצמי לפנות מכאן למשפחת מוסקוביץ, שתיזום מעשים אשר יסתמו גם פרצה מסוכנת זו. כן, בהמשך לעשייתה הרבה והברוכה בקידום הפן הפיזי של הציונות, תיצור כלים חדשים ויעילים לקידום הפן האידיאולוגי. רק לאחר שינוי תודעתי מעמיק, שעוצמתו תשפיע על מקבלי ההחלטות, יתהווה שינוי של ממש בגישת הממשלה להמשך הבנייה בירושלים, ביהודה ובשומרון.
הדבר גם יסייע בקידום שינויים חקיקתיים חיוניים כדי להשיב על כנה את הפרדת הרשויות במדינה. עקב חולשת דעת של הממשלה, המערכת המשפטית שיבשה הפרדה זו לחלוטין. מדינות זרות, ארגונים לא ממשלתיים הפועלים בישראל ומחוצה לה, בוחשים נגד קיומה של מדינה יהודית וציונית. לציונות השורשית אין ממדינות ומארגונים בינלאומיים כפי שיש ל"שלום עכשיו" ולשאר ארגנום הפועלים להחלשת המדינה והציונות. לצערי, רוב הנדבנים החושבים חשיבה יהודית וציונית שורשית, אינם מבינים לעומקה את הסוגיה הזו של הקרב על התודעה. עוד לא מאוחר כדי להבין זאת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם