האשמים האמיתיים בכישלונות מבצעי צה"ל
בישראל התפתחה תרבות של רדיפה כלפי הדרגים הנמוכים, בזמן שההתמקדות צריכה להיות בדרג המדיני. נראה שאחד הלקחים החשובים מהמלחמות הוא שאתה יכול לנצח מערכות בחזית ועדיין להפסיד אותן
לפני מעט יותר משבועיים שודר בערוץ 10 סרטו של רביב דרוקר על מלחמת לבנון השנייה, ונחשפו מערכות היחסים ההרסניות בתוך הצמרת המדינית-צבאית שניהלה את המערכה. מבין התגובות, אחת המעניינות היתה של הפרשן הצבאי הוותיק איתן הבר. אורי מילשטיין טוען, שמאמרו של הבר מבטא לא פחות ממהפך תרבותי. הבר מכיר בכך, שתפיסת הצבא בחברה הישראלית ובתרבות המקומית היא מיתולוגית. מיטב האנשים והעם הפשוט בוודאי, אוחזים במיתוסים ריקים לגבי צה"ל, והמרחק בינם לבין המציאות גדול מאי פעם. זאת בעקבות מה שנחשף במלחמת לבנון 2 וב'צוק איתן'.אורי מילשטיין רואה במאמרו של הבר זיכוי מלא אחרי שנים רבות, שבהן היה יעד להכפשות וזלזול מצד "המבינים". וספציפית, בינו לבין איתן הבר עמדה דמותו של יצחק רבין ז"ל. הבר מדבר בעצם על שני נושאים: "צה"ל אינו מה שהיה"; ו"פרק מבעית" במערכת יחסים של אגו וחוסר אמון בין דרג מדיני לדרג צבאי.
שווה במרחק הזמן לנסות לנתח את שני הנושאים האלה, שאינם חדשים בתולדות המלחמות ויש כבר מספיק ניסיון כדי ללמוד מהם על ההוויה הישראלית. הנושא הראשון מתייחס לביצועי היחידות במערכה. אחת הבעיות התרבותיות של ישראל היא הנטייה להתייחס רק לכישלונות כמשמעותיים; במקביל, להתעלם מהצלחות. אני לא מתכוון לטענה השגורה של המנהיגות של לבנון 2, שבמבחן התוצאה ההישג הוא כמעט חסר תקדים – תשע שנים של שקט מבלי שאנחנו יודעים מתי תתחולל ההתפרצות. הכוונה היא שבתוך פעילות מבצעית ענפה של הרבה יחידות, אפשר למצוא חטיבות וגדודים שניהלו את הקרבות בגיזרתן בצורה טובה ויעילה ביותר. הדוגמא הבולטת ביותר היא זו של חטיבת אלכסנדרוני במילואים, שלחמה בגיזרה המערבית.
האם היו שם סופרמנים? כנראה שלא. הדעת נותנת, שמלכתחילה הושקעה שם מחשבה נכונה מצד הדרג הממונה ומצד המח"ט ומפקדיו, וכנראה שלא היתה התערבות מזיקה של דרגים בכירים בפעילותה. מהרגע שאפשר לסמן פעילות קרבית מוצלחת בגיזרה נתונה כבר ברור שהבעיה שהתגלתה במלחמת לבנון השנייה נמצאת במחוזות אחרים, ואי אפשר להאשים באמירות סתמיות ש"צה"ל הוא לא מה שהיה". למעשה, מהימים הראשונים של המערכה היתה הרגשה שאין שום תפיסה כוללת של המערכה הקרקעית ומכאן התחושה שצה"ל לא מתפקד.
אבל נראה שהביקורת על המערכות האחרונות בתחום המבצעי נועדה למטרה אחרת – להחדיר לתודעת הציבור תחושות של חדלון, כדי שיפנים שלישראל אין למעשה אופציה צבאית התקפית. את הדרג המדיני נועדה הביקורת להרתיע מהפעלת צה"ל. אפשר היה לפענח את הגישה הזאת מעשרות הספרים ואין ספור המאמרים והסרטים על מלחמת יום הכיפורים, כל אותם ספרים וסדרות טלוויזיה שהסאבטקסט שלהם הוא: מצד אחד, ישראל הפסידה במלחמה. ומצד שני, המלחמה היתה מיותרת, אפשר היה להגיע עוד קודם לכן לשלום.
תפיסת "הערבים לא מסוגלים" התחלפה בקרב חלק מהפרשנים בתפיסת "אנחנו לא מסוגלים", "צה"ל לא מה שהיה פעם". גם פה הזיכרון קצר מדי וכדאי לרענן אותו: מאז סוף שנות ה-90 ובמשך השנה וחצי הראשונה של מתקפת הטרור הפלשתינית (האינתיפאדה השנייה) טובי הפובליציסטים והפרשנים סיפרו על הסטלינגרדים שארגוני המחבלים הכינו לישראל למקרה שתחליט להיכנס ולהכות את הטרור בבסיסיו. כך נכתב לגבי מחנות הפליטים ששמשו כמעוזי חמאס, התנזים וגדודי אל אקצה בג'נין, שכם ובנותיה, טול כרם, קלקיליה, רמאללה וכו'.
בשלב הראשון של מבצע 'חומת מגן' היו הצלחות חסרות תקדים בלוחמה נגד טרור בשטח בנוי וצפוף אוכלוסין. זה לא מקרה שבצמרת צה"ל נמצאים היום המח"טים שהכריעו את המערכה, אביב כוכבי ויאיר גולן כשמי שחיסל לבסוף את הטרור באיו"ש הוא גדי אייזנקוט, היום הרמטכ"ל. אחד המפקדים חסר בצמרת וזהו צ'יקו תמיר. מדוע, אם כך, צה"ל של 2006 לא השיג תוצאות כמו צה"ל שנלחם בין אפריל 2002 ל-2004? זו שאלה שנמצאת בתחום הפוליטיקה והאסטרטגיה של מדינת ישראל באותן שנים, ולא בתחום היכולות של יחידות צה"ל.
השאלה המטרידה יותר נוגעת למאבקים הפוליטיים האישיים הפנימיים בתסבוכת של הצמרת המדינית-צבאית. מאז מלחמת יום הכיפורים מכונה התופעה "מלחמת הגנרלים". מי שחקר את מלחמת 73' יכול בהחלט להגיע למסקנה שמלחמות הגנרלים הגדילו במקרים מסוימים את כמות האבידות בסדרי גודל של עשרות ואף מאות הרוגים. כשאתה מגיע למסקנה כזאת, אתה לא יכול להימנע מלחשוב מה היה לפני מלחמת יום הכיפורים?
המסקנה הבלתי נמנעת היא, ששורשי התופעה נעוצים במערכת תרבותית מסוימת. אתה חושב על הסזון, על התגרות הפוליטיות-אידיאולוגיות ביישוב בשנות ה-30 של המאה הקודמת. אתה חושב על התנהלות הצמרת המנהיגותית בימי מלחמת העולם ה-2, ובוודאי על מערכות שונות ב-1948. ריבוי אבידות כתוצאה מקרבות שנולדו תוך כדי מלחמת גנרלים, זו התוצאה הפחות מזעזעת של התופעה. על המקרים החמורים יותר צריך למקד מחקרים ספציפיים. רק לאחרונה נחשפו עוד כמה מסמכים מפרשת עסק הביש של 1954. מערכת השקרים והתככים בתשלובת הצבאית-מדינית שם היא מזעזעת ותוצאותיה ידועות. אי אפשר להסתפק באמירה הנוכחית שהכל היה בגדר מיתוס ואין חדש תחת השמש.
עד כמה שאנחנו יודעים, צמרת צה"ל עשתה שינוי רדיקלי בתרבות היחסים הפנימיים בתוכה בימיו של הרמטכ"ל הפורש בני גנץ. מי שלא הפיק לקחים זו האליטה האידיאולוגית האזרחית, שבחלקה שמה לה למטרה לרדוף חיילים וקצינים, בניסיון לבזות אותם ולהנחיל לצה"ל תבוסה מראש לקראת מלחמות עתידיות. האמריקנים הפיקו את הלקח ממלחמת וייטנאם, והגורמים הפוליטיים הרדיקלים כבר לא רודפים את החיילים אלא מתייחסים אליהם בכבוד כמי שמסכנים את חייהם בשליחות החברה. בישראל התפתחה תרבות של רדיפה והסגרה כלפי הדרגים הנמוכים, בזמן שההתמקדות צריכה להיות בדרג המדיני המחליט. נראה שאחד הלקחים החשובים מהמלחמות הוא, שאתה יכול לנצח מערכות בחזית ועדיין להפסיד אותן בעורף.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם