מאבק המכנסיים הקצרים: פמיניזם נוסח קים קרדשיאן
במקרה מאבק התלמידות, חופש הביטוי מאפשר להן להביע חוסר שביעות רצון מהחוקים שנכפו עליהן בבית ספר. רק חבל שערכי השוויון גויסו לטובת יכולתה של האישה לחשוף את קצה ישבנה
הכירו את הדור השני לפמיניזם. לא ייצוגן בחברה, לא התפקידים המגדריים שמייעדים להן, אלא אורך המכנסיים שמותר להן או אסור להן ללבוש בבית הספר. "מה אתם רוצים מאיתנו?" שואלות נערות ברחבי הארץ ומטיחות בנו את טיעון המחץ: "אי אפשר לבוא אלינו בטענות על צורת הלבוש שלנו, כשלאורך כל הדרך מעבירים לנו מסר ש'ככל שתחשפי את עצמך- כך תצליחי יותר'. אנחנו רואים את זה בפרסומות, בתקשורת, ביוטיוב ובלבוש של מפורסמות שמהוות מודל לחיקוי. זה לא הוגן שישפטו אותנו על הלבוש שלנו, אם זו הדרך שבה מחנכים אותנו". כן, כך אמרה תלמידת כיתה י"א בתיכון מקיף ד' באשדוד לכתבתנו. מה נאמר ומה נגיד? ככה מחנכים אותה.כל התכנים הכי מעניינים -בעמוד הפייסבוק שלנו
אז בואו נעשה סדר עבור בנות העשרה המבולבלות במקצת, כי בכל זאת, באמת חם: מערכת הפרסום, דוגמניות וכלי תקשורת לא נועדו לחנך אתכן, הן בעיקר נועדו למכור לכן קוקה-קולה או משקפי שמש. כן, כן, אולי תתפלאו לשמוע, אבל גם בר רפאלי היא לא מחנכת דגולה. היא בחורה יפהפייה וסבבה והכול, אבל זה שהיא סופר-מודל עדיין לא הופך אותה למודל בלתי מעורער לחיקוי, זה אתן שרואות אותה כך.
לעומת זאת, שימו לב בנות: מערכת החינוך, כשמה כן היא, תפקידה לחנך ולהציב אלטרנטיבה למה שרואים בחוץ, לעמת את בני העשרה עם אפשרויות אחרות של חיים, לא אלו שניבטות מהמסכים, הסמארטפונים והטאבלטים. למערכת החינוך אתגר לא פשוט בכלל במאה העשרים ואחת, והוא לעמוד מול נזקי הרחוב, הפרסומות והקרדישיאנס למיניהן ולהגיד "לא בבית ספרנו".
זה נכון, יש קורטוב של אמת בדבריכן, אבל הוא בכל זאת רק קורטוב. יש המון צביעות בעולם הזה והיא גדלה ומתגברת מיום ליום, אבל מפה ועד הגעה להיקש הלוגי – שאם זה מה שאתן רואות בפרסומות, זה מתאים גם לבית ספר, המרחק רב מאוד.
ישבתי, קראתי והקשבתי לטענותיהן של מובילות המחאה שמילאו את הרשת בימים האחרונים. אלו גייסו את ערכי השוויון וחופש הביטוי למערכה. מצד אחד זה נחמד, אבל מצד שני, אני לא בטוחה שנעשה בהם שימוש נכון. רוצות שוויון? קוד לבוש אחיד לבנים ולבנות? אוקיי, אז אם יאסרו על בנים להגיע לבית הספר במכנסיים קצרים, תנוח דעתכן? אני לא בטוחה.
הדיון סביב "קוד לבוש זהה" מבלבל גם הוא במקצת, משום שאנחנו לא מדברים על עולם שבו מקובל שנערים או גברים ילבשו פיסת בד שמכסה בקושי רב את ירכיהם, אנחנו מדברים על עולם שבו הגיוני שרק בנות מתלבשות כך באופן יומיומי ולמעשה נכנעות ל"קוד הלבוש הנכון" המצופה מהן - לחשוף מגופן כמה שיותר.
"בתור אחת שביום-יום לובשת מכנסיים קצרים, אני חושבת שיש כאן פגיעה בחופש הביטוי, כי הדרך שבה אנחנו מתלבשים זו הדרך שבה אנחנו רוצים להביע את עצמנו", אמרה תלמידה אחת ל-nrg. אז בואו נדבר רגע גם על חופש הביטוי. חופש הביטוי מאפשר לכל אחד ואחת להביע את קולו ודעתו, ובמקרה הזה את חוסר שביעות רצונן של הבנות מהחוקים שנכפו עליהן בבית ספר, וטוב שכך. חופש הביטוי מעלה לסדר היום נושאים חשובים וראויים למחשבה וביקורת, אבל שוב בלבול – חופש הביטוי לא נוגע כלל וכלל לביטוי עצמי בעזרת בגדים.
אין ספק שאם בעקבות איסור לבישת המכנסיים הקצרים הועברו לתלמידות מסרים שהן "אובייקטים מיניים" או שהן "מפתות ומושכות את הבנים" רק מעצם קיומן בערך, מדובר במחדל ובאמירות פסולות ובעייתיות מאוד. מנגד, אי-אפשר להתעלם מכך שאנחנו מדברים על אותן שנים רוויות הורמונים משוגעים שזקוקים להכוונה וויסות נכון משני צדי המגדר. בנים צריכים לשלוט בעצמם, בנות צריכות לכבד.
באופן אישי, אני מקווה שעברנו את שלב מלחמת המינים בפמיניזם והגענו לשלב שבו אנחנו מבינים שאנחנו רוצים ורוצות לבנות במשותף עולם טוב יותר, הוגן יותר ומכבד יותר. את שני המינים.
אני צופה בבנות העשרה שמתראיינות בתקשורת, ביו"ר מועצת התלמידים הרהוטה והמרשימה ושמחה וגאה בכך שנערות צעירות כאלו קמות וגדלות פה במדינת ישראל, מובילות שיח חשוב ומעוררות דיון. רק חבל שערכי השוויון והצדק גויסו לטובת יכולתה של האישה לחשוף את קצה ישבנה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם