סערת אל מידאן: למי המדינה נותנת הכרה?
מדינת ישראל מימנה מחזה שמבוסס על סיפורו של המחבל וליד דקה, שהיה שותף לרצח החייל משה תמם. מעולם לא הרגשתי שגנבו ממני כסף למטרה מתועבת יותר
משה תמם, נער בן 19, יוצא לחופשה מהצבא והולך עם חברתו לבלות. אחר כך הוא מלווה אותה לביתה. אחר כך הוא נחטף על ידי שני ערבים צמאי דם ונרצח באופן אכזרי. לימים נתפס וליד דקה, מי שתכנן והגה את הרצח ונשפט למאסר בכלא הישראלי.אלא שמסתבר שאין לו רק שאיפות לרצח אלא גם שאיפות אמנותיות - הוא כתב מחזה, שהועלה מאוחר יותר בשם "הזמן המקביל". אתם מבינים, מחזה על רחשי לבו הענוג והמדוכא, רחשי לב רומנטיים שגרמו לו באופן הגיוני לגרום לרצח של נער שטרם מלאו לו עשרים שנה. הוא רוצה שנשמע את הצד שלו בסיפור, סליחה, בנרטיב, הכול נרטיב בימים אלה.
מתוך ההצגה ''הזמן המקביל''
צילום: תיאטרון אל מידאן
אבל זה לא כל היופי בסיפור - היופי האמיתי הוא שתיאטרון אל מידאן הערבי בחיפה החליט להעלות את סיפורו של הרוצח המדוכא, ועיריית חיפה לצד משרד התרבות ראו לנכון לממן את המחזה הזה מכספי המסים של כולנו. אגב, אם תשאלו את התיאטרון, יסבירו לכם שם שלא מדובר על סיפור חייו של דקה, אלא על רעיון כללי יותר. תעצרו רגע ותחשבו על ההורים של הנער הזה - הילד שלהם קבור מתחת לאדמה ותיאטרון ישראלי מעלה מחזה שמבוסס על הרוצח שלו וממומן מכספי המדינה. איך אתם הייתם מרגישים במקומם?
הישארו עם ההרגשה הזאת רק לרגע קט. כשבני משפחתו של משה תמם ז"ל פנו לעיריית חיפה בזעם שאין מוצדק ממנו ושאלו האם גם את רחשי לבו של יגאל עמיר הם היו מממנים לכדי מחזה, הם קיבלו מסגן ראש העיר של חיפה, ד"ר זוהיל אסעד, את התשובה הבאה: "יגאל עמיר גדע את תהליך השלום, הרצח של משה תמם הוא אחד מיני רבים". הפרדה בין דם לדם.
איך אתם הייתם מרגישים אם מישהו היה מחליט בשבילכם שהדם של ילדכם שווה פחות? אל תטעו בי - קולם של הערבים הישראליים במרחב האמנותי של המדינה חשוב לי מאין כמותו. סייד קשוע הוא קול חשוב, לוסי אהריש היא קול חשוב והלוואי שירבו כמותם. אבל רוצח הוא רוצח הוא רוצח.
ואני אינני מעוניינת לשמוע את רחשי הלב וההבל של אנסים מורשעים, פדופילים מורשעים ורוצחים מורשעים - יהודים וערבים כאחד - ובטח לא לממן אותם.
למי אנחנו נותנים הכרה
היום נערך דיון בכנסת על חוק הסופרים. הוזמנתי לדיון הזה ולא הלכתי. לא הלכתי כיוון שעם חוק הסופרים או בלעדיו - סופר במדינת ישראל לעולם לא יוכל להתפרנס רק מכתיבה, ואת זה אני אומרת אחרי שני רבי מכר. זאת מדינה קטנה עם קהל קטן, ושום דבר לא יכול לשנות את זה.
זאת גם הסיבה שיש כל כך הרבה כותבים מוכשרים שלעולם לא יתפרסמו במדינה, וכל כך הרבה כותבים מוכשרים שמתים לקבל איזו הכרה. ולמי אנחנו נותנים הכרה? את מי אנחנו מממנים ממיטב כספי המסים שלנו? רוצח מורשע.
מעולם, אבל מעולם, לא הרגשתי שהמדינה דחפה את ידה לתוך הכיס שלי וגנבה ממני כסף עבור מטרה מתועבת כמו במקרה הזה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם