העדויות ממלחמת 67' מזינות את שנאת ישראל
כשמישהו חוזר ומרענן עדויות על מעשים נפשעים ממלחמות העבר של ישראל זה מיד הופך לסנסציה. על המעשים האלה אין התיישנות, ואנחנו שוב משמשים מטרה להתנגחויות
מכל הספרים הישנים שהיו מונחים על מדפי הקיבוצניקים, אני שומר עדיין את 'שיח לוחמים'. קטי וחיים ל', כתוב בפינה העליונה של העמוד הראשון. העיצוב הגרפי של העטיפה ושל עמודי הפנים אופייני לתקופה. זרזיפי הדיו הללו, הזורמים בניגוד לעמודות החום והאפור הצובעות את הספר מלמעלה למטה. אחר כך אפשר היה לראות את העיצוב הזה בחוברות הזיכרון לנופליםֿ, עוד ועוד חוברות בסוף שנות השישים. אחרי 1973 הגיעו המעצבים הגרפיים של הקיבוצים לשליטה מלאה.
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
כשהתפרסמה לפני שבוע הכתבה בערוץ 2 על הסרט 'החדש' ("שיח לוחמים – הסלילים הגנוזים"), הכולל את עדויותיהם של חיילים המספרים על הרג שבויים ואזרחים, הרמתי טלפון לגיורא ריפתין מקיבוץ עין־שמר. ב־67' גיורא היה סמג"ד, מעל גיל שלושים. כבר לא ילד. הוא דיבר קצרות. "ידעתם על העניין הזה של הרג שבויים וכל זה?" שאלתי אותו. "רצח שבויים? לא, לא דיברו על זה, לא ידענו", הוא השיב בלקוניות.
שאלתי אם השתתף באחד ממפגשי 'שיח לוחמים'. "כן, הייתי באחד המפגשים הקצרים שהיו בקיבוץ". הוא לא רצה להתעסק בחוויות מלחמת ששת הימים וב'שיח לוחמים' עצמו. בלי ששאלתי, אמר: "אני חושב שעושים נזק גדול למדינה. זה ישרת את העולם כולו עכשיו. אסור היה להוציא את העדויות האלה".
גיורא ריפתין הוא בנו של קובה ריפתין, המנהיג הבולט של הפלג השמאלי הקיצוני במפ"ם. מאלה שגם ב־67' לא ששו בלשון המעטה ללכת למלחמה.
בין המסמכים ששוחררו השבוע לפרסום על ידי ארכיון צה"ל, יש גם סיכום והפקת לקחים של אלוף פיקוד הדרום במלחמת ששת הימים, שייקה גביש. באמירה אגבית מתייחס גביש לשבויים: "עניין שבויים, לפי דעתי, אני הייתי מטיל את האשמה עליי, לא על המטה. זה נכון גם לגבי זה שאנחנו לא יודעים מה אנחנו עושים עם השבויים בסך הכול, לא יודעים כי עומדים בקונפליקט; כי הקונפליקט שלנו במלחמה הזו היה להשמיד את האויב, זו הייתה הפקודה, וזה די טיפשי לגבי משפט אחד, להשמיד את האויב ולקחת שבויים. זה לא נדבק". את ההמשך מחקה הצנזורה.
עובדתית, עדויות על מעשי הרג גבוליים בתוך המלחמה ועדויות על הרג שבויים פורסמו כבר בעבר. היה גם פירוט של המקומות והזמנים, וההקשר של המעשים. אחת הבעיות עם מה שהתפרסם עד עכשיו, לפחות בערוץ 2, היא שמדובר בלא יותר ממלמול נטול הקשר: "כן, הרגנו אותם. אתה יכול להגיד שרצחנו אותם". איפה זה היה? כמה?
כמו עדויות אחרות שנוגעות להיסטוריה של מדינת ישראל, על מעשיהם של ישראלים – או של יהודים – לא חל חוק ההתיישנות. מי מתרגש היום מהטבח במי לאי שבווייטנאם בשנת 1969? מי מתעסק עם אלף אזרחים הרוגים בהפצצות של הבריטים ב־1956 על פורט־סעיד וקהיר, ומי בכלל יודע שהיו הפצצות כאלה? אבל כשמישהו חוזר ומרענן עדויות על מעשים נפשעים ממלחמות העבר של ישראל, בייחוד הצודקות ביותר, זה מיד הופך לסנסציה וכל הציבור מתארגן למגננה. על המעשים האלה אין התיישנות, ועם ישראל שוב משמש מטרה להאשמה קולקטיבית.
הסרט הזה מעלה אצלי שני הרהורים. האחד, כל זה אופייני מאוד לישראלים. לא נעים להגיד, אבל חלק מהישראלים אוהבים לספק את הסחורה שהעולם מצפה לה מישראל. ב־67' העולם ציפה מישראל להיות הקורבן הצודק שמתגבר והופך לשמשון הגיבור שמנצח את כל אויביו. והעולם קיבל את הסחורה הזאת בשפע, והוא קיבל אותה באהבה. לפחות חלקו.
היום העולם מצפה מישראל לפשעים. תראו לנו את ישראל הנפשעת. רוצים פשעים? אז הנה, ודווקא מ־67', המלחמה הכי צודקת. הנה יש לישראל על המדף גם סחורה של פשעי מלחמה, ורוכלי המוסר יתעטפו בגלימות האשם, יסירו את הרעלות הרקומות, ויראו לקניינים בפסטיבלי הסרטים את פצעי הצרעת על פנינו היהודיות.
ההרהור השני הוא בנושא מהותי יותר. מאז הקמת המדינה, כאשר ישראל הפכה לריבונית ויש לה מנגנוני כוח ומנגנוני אכיפת חוק ושיפוט, היא צריכה להתמודד גם עם מעשים כמו רציחות וטבח, ביזה וגירוש באזורי מלחמה. זה גורלן של מדינות שמגִנות על עצמן לעתים באמצעים צבאיים. אבל אותנו מאפיינת הבריחה אל המוסר - הבריחה אל הטפות המוסר ואל זעקות השבר המוסריות.
אמר לי על כך קצין בכיר בדימוס שהשתתף במלחמות, ראה הכול מקרוב וגם חקר אותן: כדי להתחמק מדיון ומהתמודדות עם כשלים מבצעיים, בורחים למישור הדיון המוסרי. זה יותר קל. הכשל המבצעי נמצא במישור המקצועי והפיקודי, אבל הקצונה, כמו גם הדרג המדיני, מעדיפים להתחמק מאחריות. הבריחה מהסוגיה המקצועית שיש בה גם הפרת פקודות, מובילה לנתיב המילוט של הדיון המוסרי. כאן מוצאים פנים לכאן ולכאן, ורק שאלת האחריות מתפוגגת לרווחת כולנו.
לסוגיה המבצעית והמקצועית מתווסף עניין החוק ואכיפתו. יש חוק צבאי ויש חוקי מלחמה, וברוב המקרים ברור מאוד מתי בוצעה עבֵרה. חיילים בשדה הקרב אמורים ליהנות מהגנה גם כאשר הם מבצעים פקודות בלתי־חוקיות, מכיוון שאינם אמורים להסתובב עם ספרי חוקים. ובכל אופן, החוק עומד מול המוסר. כשלא רוצים לחקור מעשים מסוימים, לאכוף את החוק וגם להעניש במקרה הצורך – יש חלון פתוח שאפשר לברוח בעדו: חלון הדיון המוסרי או המוסרי־פוליטי. שם הכללים גמישים, ואם דעתי היא כזו אז דעתך היא אחרת, ויש פנים לכאן וגם לכאן, לשם ולכל מקום.
עיקר השיחות ב'שיח לוחמים' הן סביב שאלות מוסר. גם בלי עדויות קונקרטיות על הרג שבויים, אף שיש לכך רמיזות, יש מספיק עדויות מזעזעות. מרכז הכובד הסמוי הוא הדיאלוגים שמקיים 'עמוס' עם חברים בקיבוץ חולדה, אבל גם בקיבוצים אחרים. מדהים להיווכח כמה נחשף שם הפרופיל האידיאולוגי והפוליטי של עמוס עוז.
כל הספר הזה, המלא בתצלומי עומק מילוליים של התקופה והדור, הופק במאית השנייה הראשונה שאחרי תום הקרבות. המהדורה הראשונה יצאה כבר באוקטובר 67'. הכול ישנו שם. אחד המדובבים אומר לבן־שיחו: "ברור שאתה לא צריך לחזור ולומר שלא נהנית מהרגשה של כובש, אבל האנשים שלך, יוצאי צפון אפריקה והוותיקים למיניהם, ואנשי אופקים ודימונה, הייתה הרגשה שהם נהנים מהעובדה שהם כובשים?"
כך שכבר אז היו מורשעים למיניהם, ולא כל אזרחי ישראל היו צחי מצפון וטוהר הנשק, כמו בני המשקים שדיברו על חוויות המלחמה. היו הלא־מחונכים יוצאי תפוצות מסוימות וניצולי מחנות מסוימים, שהתקשו באקרובטיקה שנדרשה מהם על ידי מערכת 'שיח לוחמים', והיום היא נדרשת על ידי הבמאית מור לושי: הנה אתה קורבן יהודי, מדינה קטנה מכותרת שמאיימים להשמידה, והופ - עכשיו אתה כובש, אתה גיבור; והערבים הם פתאום פליטים נודדים וקורבנות.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם