מאיר דגן, גם אם צדקת לגבי איראן, אינך נבחר ציבור
מצד אחד ראש המוסד לשעבר חזר על כך שנתניהו הורה ב-2010 לדרוך את המערכת לקראת תקיפה ושהוא, מאיר דגן, מנע מלחמה. מצד שני הוא טוען שלרה"מ אין אומץ לתקוף. מבולבלים? גם אנחנו
האקטואליה תססה השבוע במיץ זבל, וכתוצאה מכך הוסטה תשומת הלב הציבורית מהעימות המטלטל שהתרחש בוועידת ה'ג'רוזלם פוסט' בארה"ב בין המנחה, העיתונאית קרוליין גליק, לראש המוסד לשעבר מאיר דגן והרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי. מתוך קרב הבוץ בצבצה אמת בוטה: ראש המוסד סירב פקודה לראש ממשלה.
עוד כותרות ב-nrg:
- שוטר לשעבר נשלח לכלא לאחר שהטריד קטינה
- בוטל אירוע של 'שוברים שתיקה' בגרמניה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
מתישהו ב־2010 הורו ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון ברק לדגן ואשכנזי לדרוך את המערכת לקראת אפשרות שתתקבל החלטה לתקוף באיראן. דגן התנגד לכך בטענה שדריכה כזו משמעותה מלחמה, ולפיכך היא דורשת החלטת קבינט. מכיוון שלא הייתה החלטת קבינט, מבחינתו הפקודה לא חוקית. אשכנזי אמר בדיון שלא הייתה פקודה כזו.
זו לא הפעם הראשונה שהסיפור מתפרסם. בתוכנית 'עובדה' בנובמבר 2012 האשים דגן כי "נתניהו וברק ניסו לגנוב מלחמה". על פי תחקיר 'עובדה', במהלך הישיבה המדוברת אמר דגן לנתניהו וברק: "אתם עלולים לקבל החלטה לא חוקית על יציאה למלחמה. רק הקבינט מוסמך להחליט על כך". ברק התייחס בתוכנית לאירוע וטען שלצבא לא הייתה אז יכולת מבצעית להוציא את התוכנית לפועל. מה שמדהים בסיפור, מעבר לעובדה שככל שאתה בכיר יותר כך עולה רמת הפטפטת, הוא שיש פה שלוש גרסאות. ממש רשומון. דגן אומר: הייתה פקודה לא חוקית. אשכנזי אומר: לא הייתה פקודה. ברק אומר: סיבה מקצועית מנעה את הוראת הפקודה.
בכל הקשור לפגיעה בהיררכיה הדמוקרטית אין לי אלא לצטט את חברי רועי שרון שהציע בטור בתוכנית 'המקור' את התרגיל המחשבתי הבא: "מי שצריך דמיון מודרך מוזמן לחשוב על הוראה אחרת, נגיד פינוי התנחלויות. עשר שנים אחרי ההתנתקותֿ, תארו לעצמכם שהרמטכ"ל היה מורח את היערכות הצבא עד לאישור התוכנית בכנסת. לא כי לא בא לו, רק כי הוא לא בטוח שזה מהלך נכון והכנסת או הממשלה עוד לא התכנסו בעניין. בבוקר שאחרי היינו פותחים במלחמת גוג ומגוג נגד אותו רמטכ"ל, ובצדק. אבל במקום להזדעזע מדגן, אנחנו נמשיך לעסוק בנימוסי השולחן של כמה רפובליקנים. כי מאיר דגן הרי השחיל את נתניהו בכיכר. מאיר דגן הוא מהטובים".
לפני הבחירות דגן עשה סיבוב לא קטן בתקשורת. השיא היה בנאום בכיכר, שיא שטבע מהר מאוד בשלולית הלשלשת של נאום גרבוז באותה עצרת. בריאיון ל'אולפן שישי' תקף דגן את נאום נתניהו בקונגרס, ואמר כי "הנאום גרם נזק ולא השיג שום מטרה". בריאיון לנחום ברנע ושמעון שיפר ב'ידיעות אחרונות' אמר דגן כי "מי שהביא את הנזק האסטרטגי הגדול ביותר על ישראל בנושא האיראני הוא ראש הממשלה".
"כל הגופים המקצועיים התנגדו לתקיפה צבאית ישראלית באיראן", הסביר ראש המוסד לשעבר. "נתניהו לא רצה ללכת להחלטה דרמטית מול ראשי המערכת כי ידע שבסופו של דבר האחריות תיפול עליו. בחיים לא ראיתי אותו לוקח אחריות על משהו. ראיתי מנהיגים שהגיעו להחלטות ואחר כך הודו, טעינו. אף אחד לא חסין משגיאות. ההבדל בינו לבין אחרים הוא בנכונות לקחת אחריות. הוא חזק בדיבורים, לא במעשים".
עכשיו אנסה לצמצם את עצמי לכמה תובנות. מצד אחד, דגן אומר שנתניהו הורה לדרוך את המערכת ושהוא, דגן, מנע מלחמה. מלחמה שעודו נחוש למנוע אלא אם כן כלו כל הקצין. מצד שני, דגן אמר בכמה הזדמנויות שלביבי אין את האומץ לתקוף. רגע, פאוזה. אין סרט כזה במדינה דמוקרטית שמנהיג הולך למהלך צבאי דרמטי בניגוד לדעת כל הדרג המקצועי. הטיעון הזה לא לוקח, יאמר הצד של דגן, לנתניהו היה זמן מתאים בול.
אני מניח שמיותר להסביר למה בן כספית יהיה האיש הנכון לנמק את הקביעה דלעיל, אז אצטט אותו השבוע מ'מעריב': "ההזדמנות האמיתית של נתניהו לתקוף את הגרעין האיראני הייתה בעצם ב־2012. היו לו אז ראשי זרועות טירונים וחסרי ביטחון (גנץ, פרדו, כהן, כוכבי), היה לו עדיין שר ביטחון לוחמני (ברק) ולא היה לו נשיא אפקטיבי, כי אובמה היה בסיומו של קמפיין בחירה מחדש, ומצדו ישראל הייתה יכולה לתקוף גם את וושינגטון. קיץ 2012 היה אידיאלי לתקיפת הגרעין האיראני, הוא בא לנתניהו בהזמנה. אז למה הוא לא תקף? אולי כי היה עסוק לתקוף במקום זה את אובמה ולנסות להדיחו ממשרתו באמצעות ההימור על מיט רומני? אולי כי הוא סתם פחד (כרגיל)"?
הבנתם? קיץ 2012, אידיאלי. למה לא תקפו? כי נתניהו פחד. בדקתי את לוח הזמנים ומצאתי כמה דברים מעניינים. דצמבר 2011. מאיר דגן, בראיון ראשון ל'עובדה' (מפתיע?) לאחר פרישתו, מזהיר כי אם ישראל תתקוף באיראן היא מסתכנת בתגובה שתכלול מתקפת טילים משולבת מצד איראן, חמאס וחיזבאללה. 11 חודשים מאוחר יותר, נובמבר 2012, 'עובדה', נחשף האירוע מ־2010, כולל התנגדותם הנחרצת של דגן ואשכנזי לתקיפה. הציבור נחשף לעובדה שהדרג המקצועי שולל תקיפה.
באותם ימים, על פי ספרו האוטוביוגרפי של שר ההגנה האמריקני באותה עת, ליאון פאנטה, האמריקנים לקחו מאוד ברצינות את איומי התקיפה הישראליים. ושימו לב, בזמן שלנתניהו יש כביכול את הזמן הטוב ביותר לפעול, הציבור הישראלי מגלה לראשונה את הדרמה מאחורי הקלעים, את הקרביים של קבלת ההחלטות האסטרטגית. זה כבר לא איום באוויר, זה הדבר האמיתי.
באותה שנה, התבטאות רדפה התבטאות. ראש המוסד הנערץ והרמטכ"ל הפופולרי חושבים שמבצע צבאי הוא טירוף מוחלט. הם לא סומכים על ראש הממשלה ושר הביטחון. יש עוד זמן, הם רומזים. את התקיפה יש לדחות כמוצא אחרון. אוקיי, אם כל ההפקה הזו הייתה בלוף מתוכנן כדי לחזק את הסנקציות אז שאפו. אבל אם כל הסטריפטיז הזה מתרחש בזמן אמת והאיראנים שומעים ורואים אז אללה יוסטון יש לנו בעיה.
ביוני 2010 בישר אמנון אברמוביץ' בחדשות 2 על סיום כהונתו של דגן. "מאיר דגן מסיים את תפקידו וכהונתו לא תוארך עוד, חרף רצונו להמשיך". אני לא חושב שזה בגלל 'חרף רצונו', ולא בגלל פורום החווה. אני לא מאמין שלוחם ומפקד מהולל שתרומתו לביטחון ישראל עצומה מונע מאגו ויצר נקמה. אני חושב שדגן התבלבל. לתפיסתו, תקיפה היא אסון והוא היה נחוש לעצור אותה. אבל פה הטעות שלו. נתניהו וברק הם נבחרי הציבור. אולי הוא צדק והם טעו, אבל מעצם ההיררכיה הוא היה כפוף להם ולא להפך.
אחרי סיום תפקידו החליט דגן בכוונת מכוון לכפות את תפיסת עולמו באמצעות יציאה לתקשורת. יודעים מה? יכול להיות שדגן צדק וצודק, אבל באותה מידה יכול להיות שהוא טעה וטועה. בדיוק בשביל זה אנחנו הולכים לקלפי, כדי לבחור את מי שיחליטו עבורנו. עובדי ציבור אינם נבחרי ציבור. אדם לא יכול למנות את עצמו למחליט, לשם כך הוא צריך להיבחר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם