שורשי ה-BDS נזרעו בעיתון "דבר" בקיץ 67'

קריית ארבע שלנו בדיוק כמו קריית שמונה. אנשי שמאל שמתעקשים לערוך אבחנה מוסרית בין המקומות הם או בורים או תועמלנים

ממצאים ארכיוניים ממלאים לפעמים תפקיד חשוב בדיון ציבורי עכשווי. הסרט המופלא ‘בן־גוריון זוכר‘, שצולם בשלהי חייו והוקרן לפני כשבועיים בערוץ 1, הוא דוגמה לכך. ראש הממשלה הראשון דיבר שם על התנגדותו להצמדת מפה להכרזת העצמאות. בדרך כלל הביוגרפים שלו סיפרו על התנגדותו זו, בסרט הנ“ל בן־גוריון עצמו סיפר.

עוד כותרות ב-nrg:
- חקירת ריגול הסייבר: שוויץ פשטה והחרימה מחשבים
- סוף לסכסוך? "סטפן רישאר יגיע היום לישראל"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

הוא גילה כי אנשיו טענו שיהיה מוזר להכריז על המדינה בלי לציין את גבולותיה, וציטט את תגובתו שלו – “אמרתי: ידידים ותיקים, אין חוק שמחייב אותנו לציין את גבולותיה. כשארצות הברית זכתה לעצמאות היא ציינה את גבולותיה?“

''באיחור מה התחלנו להשיב עכשיו מלחמה''. פעילי BDS קוראים להחרים את ישראל צילום: AFP

האמירה הבן־גוריונית ההיא סודקת את טענת אי־מוסריותם של כיבושי 67‘. היא מוכיחה כי אפילו האיש שהכריז על הקמת המדינה לא ייחס קדושה לגבולותיה הבתוליים. הוא השתוקק להרחיב אותם יום אחד למרות האיום הדמוגרפי הכרוך בכך והצורך לשלוט בעם אחר (באביב 1948 היו הערבים רוב ממערב לירדן). היום הזה אכן הגיע אחרי 19 שנים.

במלחמת ששת הימים הותאמו גבולות ישראל לחלומות של האבות המייסדים. רובם ככולם בירכו ‘שהחיינו‘, אבל שעה קלה אחר כך הונחה על סדר היום טענת הכיבוש המשחית. עמוס עוז היה הראשון להניח אותה. קצפו יצא על הכרזת שר הביטחון משה דיין בפני פעילי מפלגתו, כי “לא יכול להיות גבול אבסורדי יותר מגבולה המזרחי של ישראל, כפי שנקבע בשנת 1948“. בקיץ 67‘ כתב עוז ב‘דבר‘ כי למרות המטען ההיסטורי שמחבר אותנו לגב ההר, אין לנו הרשאה מוסרית לשלוט על האנשים שחיים שם.

“לא שחררנו את חברון ורמאללה ואל־עריש, כבשנו אותן“, כתב הסופר המתחיל (דבר, 22.8.67). הוא גם טען שהענקת אזרחות מלאה לאוכלוסייה הכבושה לא תנקה את ישראל מכתמי השליטה בעם אחר.
דיוני הכיבוש בקיץ 2015, לרגל פרשת אורנג‘ ויום השנה למלחמת ששת הימים, הם הדיו של אותו מאמר עמוס־עוזי ישן. בשעתו הוא לא קצר תשומת לב רבה, עקב גילו הצעיר של הכותב והשקפתו הקיצונית, אך כרסם בהתמדה בתחושת הצדק הישראלי, כמו חומצה חנקתית שמכריעה בהדרגה אפילו מתכות כבדות. ישראלים רבים מדקלמים היום את טענות הכיבוש בלי להקדיש מחשבה רבה להיגיון שלהן. אין בפיהם מענה רציני לתהייה כיצד אותו קו ירוק פתלתל ואקראי בלב הארץ הוא גם קו המוסר שלנו: בברטעה המזרחית היהודים הם קולוניאליסטים מאוסים, ובברטעה המערבית הם תפארת מוסרית.

אם עוז צודק, ואדמת מולדת הופכת לאדמת כיבוש במקרה שרוב יושביה הם בני עם אחר, יש לנו בעיה מוסרית קשה גם בברטעה המערבית, בנצרת ובעכו. במלחמת העצמאות צה“ל השתלט עליהן בכוח. תושביהן היו מעדיפים שליטים אחרים, בלשון המעטה. בבחירות האחרונות הם נתנו את קולם למפלגה שאינה מכירה במדינה היהודית. רובם חולמים על מדינת כל אזרחיה. אז מה כבר ההבדל העקרוני בינם לבין ערביי יו“ש? תעודת הזהות הישראלית? ערביי מזרח ירושלים מצוידים בתעודה כזאת, ואף על פי כן הם מתייחסים לשלטון הישראלי כאל שלטון כיבוש. הם לא רוצים אותנו במזרח ירושלים, הם לא רוצים אותנו במערב העיר, והם לא לבד. רק השבוע קבע בית המשפט העליון בארצות הברית שאפילו ירושלים המחולקת אינה חלק מישראל. מבחינה פרוצדורלית גרידא הצדק איתו: בן־גוריון סיפח את ירושלים לישראל בשיטות זמבישיות. הוא הכפיף את החלטות האו“ם (שמום) לצדק היהודי.

כמובן, סדר העניינים היה הפוך: זמביש אימץ את השיטה הבן־גוריונית. מפא“י הייתה מקור ההשראה העיקרי של מפעל ההתיישבות היהודי מעבר לקו הירוק. ראשוני גוש אמונים חשבו על חניתה כשנאחזו בסבסטיה.

אנשי שמאל שמתעקשים לערוך אבחנה מוסרית בין שני המקומות הם או בורים או תועמלנים. קריית־ארבע שלנו, או לא שלנו, בדיוק כמו קריית־שמונה. ההבדל המדיני בין שתי הקריות הוא כבר עניין אחר. אכן קשה יותר להסביר היום בעולם את קריית־ארבע מאשר את קריית־שמונה, אבל אנחנו האשמים העיקריים בגרימת הקשיים הללו. הגויים לא יכולים להיות צדיקים יותר מעמוס עוז או ממפלגת העבודה. בסופו של יום הם פשוט מתרגמים אותנו לאנגלית. גם החרם, אגב, התחיל בתל־אביב ולא בפריז. אורי אבנרי וגוש שלום היו הראשונים, רק אחר־כך צמח ה־BDS. באיחור מה התחלנו להשיב עכשיו מלחמה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg