ראשי » חדשות » דעות

הגיע הזמן לשחרר את התרבות מכבלי השלטון

"החופש האמנותי" בישראל מורכב מקבוצות רדיקליות שמשליטות את דרכן מבפנים. לכן לא כדאי להתרגש מזעקת האמנים, שבסך הכל השריצו שוב איזה "ועד" כמו שפן מהכובע

אורי צבי גרינברג היה משורר הימין, של הרוויזיוניסטים וחירות. נתן אלתרמן טופח כתשובה ההסתדרותית לאצ"ג בתור משורר מפא"י. אברהם שלונסקי היה המשורר של מפ"ם. אלכסנדר פן היה משורר המפלגה הקומוניסטית. החל מ-1948 הונח שטיח ספרותי סטליניסטי מקיר אל קיר, כלומר סופרי דור הפלמ"ח. היה קו ספרותי-משוררי אחד ולא מיוחד.

עוד כותרות ב-nrg:
- מחאת מוסדות התרבות: חשש כבד לעתיד התיאטרון בישראל
- נסגר התיק נגד השוטר שהכה את החייל האתיופי
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

נראה שכמה שורות משיר של ולדימיר מאיאקובסקי משורר המהפיכה הבולשביקית נותן את התמונה: "חוקי בראשית נסתורה / עקור מורשת מתמול / הקץ לנבלת ההיסטוריה / שמאל! / שמאל! / שמאל!"
 
זוהי התשתית התרבותית לאמנות בישראל, מהאמנות הפלסטית דרך התיאטרון, הקולנוע והספרות. לכן לא כדאי להתרגש כל כך מזעקת האמנים ששוב השריצו איזה "ועד" כמו שפן מהכובע. והפעם: "הוועד להצלת התרבות".

את התמונה משלימה שיטת התמיכה של המדינה במפעלות התרבות והאמנות. זו שיטה ריכוזית, שגורמת לסצינות עגומות בנוסח אלו שראינו בשבוע האחרון. באיזו מדינה מערבית נאורה נזעקים אמנים, שחקנים וראשי מוסדות תרבות למפגש עם שרת התרבות כדי לדון ביחסים בין שני הצדדים ועתיד התרבות והאמנות בארץ? מי שנלחם כל הזמן על עטיני התקציב השלטוני לתעמולה הפוליטית האמנותית שלו, לא צריך להתפלא שקמים לפתע בעלי שררה שירצו לשנות קצת את הכיוון.

האירוניה היא, שהשרה מירי רגב אינה מייצגת את השררה השלטונית, כפי שאנשי הוועדים רוצים לצייר אותה. היא לכאורה ממונה על תקציבי התרבות ומימוש התמיכות של המדינה, אבל הדמות שלה היא אחרת; היא מייצגת את קולות המחאה מלמטה. אלה שלא מרגישים נוח אל מול להקות האמנים המנוכרים המחפשים כל דרך כדי לממש שיטות לוחמה פוליטית באמצעים אמנותיים.

לאורך שנים ארוכות הפך "החופש האמנותי" בישראל למשהו שמזכיר את "החופש האקדמי". דהיינו, קבוצות פוליטיות רדיקליות משליטות מבפנים את דרכן, את מחשבתן, את הקו האמנותי-אידיאולוגי שלהן או את הקו האקדמי-אינטלקטואלי שלהן, והן אלה שבשם החופש המחשבתי והיצירתי מגהצים את השורות. גם באקדמיה, גם באמנות וגם בתקשורת הבעיה היא בעיקר של העוסקים במלאכה, יותר מאשר של הבוסים, גם אם אלה בעלי הון שכופים לכאורה קו מסוים. 

המשבר שנוצר הפעם נופח על ידי אנשי התיאטרון כדי להשליט שוב איזו אחדות פוליטית רעיונית כאופוזיציה לוחמת כביכול נגד שלטון "הרשימות השחורות". בעקרון, צריך לשחרר את התרבות והאמנות בישראל מכבלי השלטון. ואחת המשמעויות היא, שאין סיבה שהמדינה תסבסד ותממן יצירות שמפארות מחבלים או שוללות את זכות הקיום הבסיסית של המדינה. אל דאגה, אין שום סיכוי ושום יכולת של מוסד מדינתי כלשהו להוריד הצגה או לסתום פיות. דומה שכבר מזמן לא הופקה הצגת תיאטרון שבאמת תזעזע את הקהל. המאבק האמיתי האחרון היה בסוף שנות ה-80 כאשר הצנזורה הורידה את המחזה 'אפרים חוזר לצבא' של יצחק לאור, וההחלטה בוטלה בעקבות עתירה לבג"ץ. אגב, את העותרים ייצג אז עו"ד דב חנין.

מוטב שסוגיות התיקצוב יעוררו את היוצרים למחשבה, כיצד התקצוב הציבורי הנרחב, למשל בקולנוע, השפיע על היצירה עצמה. בחינה של סוגות האמנות השונות עשויה ללמד שהתקצוב הציבורי יחד עם מוסדות ההשכלה הציבוריים, יצרו אוניפורמיות ממאירה. כאשר יוצרים נושאים עיניהם לוועדות, למבקרים, לפסטיבלים, לעיניים של ערוצי טלויזיה אירופים. הכל – חוץ מהקהל הרחב. אין זה פלא שהיצירה המגוונת והמפותחת ביותר בתרבות הישראלית היא הספרות. כאן המרחק בין המוח היוצר לבין אמצעי היצירה והייצור הוא הכי קצר. ויותר מבכל תחום אחר, קהל הצרכנים קובע את עתיד הספר או הסופר.


היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

אמנון לורד

עיתונאי. עבד כעורך וכותב בעיתון "חדשות", לאחר מכן עבד כמבקר קולנוע בידיעות תקשורת. משמש כעורך בכיר ב"מקור ראשון". כתב מספר ספרים ביניהם ביוגרפיה פוליטית של אורי אבנרי, 'רצח בין ידידים'. ספרו האחרון: "הדור האבוד" על מלחמת יום הכיפורים.

לכל הטורים של אמנון לורד